לא מצליחה להבין איך עמדתי בזה.
איך לא קפצתי מהגג.
איך החזקתי מעמד...
גם בשעות הכי מפחידות עדיין חייכתי וצחקתי.
ושיחקתי אותה כאילו הכל בסדר.
וואוו באמת!!
זה היה כלכך מפחיד ומלחיץ והזוי.
תקופה ארוכה-ארוכה..
לא מבינה מאיפה היו לי כוחות.
בעצם כן מבינה...
כי כשנסיון מגיע ה' נותן כוח לעמוד בו.
עובדה, לא התמוטטתי!
לא נשברתי!
רק התבגרתי..
עכשיו באים ימים יפים יותר, ב"ה.
בימים הם בזמן הזה.
בקרוב אצל כולםם
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
