זה קרה ביום מן הימים,
כשהיה משעמם וניסיתי למצוא בילויים.
החלטתי לעשות את הצעד,
למרות שהוא היה מלא בפחד.
נכנסתי בלי דרך חזרה,
כי כבר לא היתה לי ברירה.
אכלתי את מה שבישלתי,
גם אם כבר לא כ"כ אהבתי.
כי מהחלטה של רגע,
זה הפך לדרך קבע.
בסוף כבר חשבתי שאין יציאה,
אבל הדלת בפני עוד היתה פתוחה.
ההחלטה היתה קשה,
אבל בסוף היא השתלמה.
ועכשיו אני מרגישה
שאני כבר לא כבולה.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
