חירטוטא דלעילאאני פורשת בזאת מתפקידי כאחראית החננעלים.
זאת משום שיש פה גדולים וטובים ממני שגרמו לחננעליות לצאת מכלל שליטה!
אי אפשר להשתלט עליהם יותר, הם תופעה מוגמרת וזהו.
כל מי שחושב שהוא חננעל הוא חננעל,
כל מי שחושב שלהיות חננעל מסתכם בנושאים ספציפיים טועה- כי יש אינספור נושאים.
כל מי שחושב שחננעלים מסוגלים לסתום ברגע שהם מבינים שיש מישהו שמקשיב להם ומעריך את הידע שלהם, וואיי ואיי. הפתעה!
אני אתחיל להיות קוראת מהצד.
בייוש.
בס"ד
הדבר האחרון שאני אדע זה נושא ספציפי 
(טוב, חוץ מתכנות. ולמידה עמוקה. ועוד. 
)
חוץ מזה, את מנהלת החחנעלים הטובה שיש. כלומר, היחידה 
חירטוטא דלעילאאם אתה אומר
הכוונה בפרישתי היא שאני לא זאת שמוסמכת לקבוע מי חננעל ומה הקריטריונים...
אתם לא מבינים, אבל אנשים מהצד באמת לא מבינים את השאלות האלו! אז גם אם לכם הכל נראה משחק ילדים, להם זה נראה כמו יודה מדבר סינית.
אם אני הצטרפתי היום ואת פורשת היום אני אמור לחשוב משהו או שזה זוט מדי?
חירטוטא דלעילאאחרונהמעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
