אני עייפה.
וכאובה.
ולא יודעת למה אני כותבת פה,
ומה לעזאזל אני בכלל עושה פה.
הידעת דבר נוסף?
היא חסרה לי, ואני רוצה חיבוק ממנה,ודיבור איתה.
אני צריכה לבכות בזמן הקרוב, סתם כי אני כבר מדי מלאה.
אני עייפה.
וכאובה.
ולא יודעת למה אני כותבת פה,
ומה לעזאזל אני בכלל עושה פה.
הידעת דבר נוסף?
היא חסרה לי, ואני רוצה חיבוק ממנה,ודיבור איתה.
אני צריכה לבכות בזמן הקרוב, סתם כי אני כבר מדי מלאה.
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)