חשבנו על זה הרבה זמן.
בלחיות שכמונו.
והמחנכת צחקה נורא. וזה היה באמת בבדיחות הדעת.
אבל גיליתי על עצמי שאני מצפה יותר ממה שאני יכולה להרשות לעצמי לצפות.
ושאני מושפעת מחיצוניות אפילו שאני מסרבת להכיר בכך.
הנה, אמרתי את זה.
ושזה באמת שאלה קשה.
ואם הוא עיוור בעין אחת?
עד עכשיו חושבת על זה
וכשהיא אמרה סבבה והכל אבל עם ציציות בפנים
אז אמרתי לא.
חד וחלק.
ואני מה?
מעניין אם גם הוא יושב עם חברים שלו והם אומרים
סבבה והכל אבל עם חצאית שבול בברך
והוא אומר לא.
או שהם אומרים סבבה והכל אבל הולכת עם שרוול קצר
והוא שוב מניד בראשו.
אוף. זה קשה.
לא הצניעות. גם, אבל לא.
הציפייה מהבעל העתידי שלי להיות בדיוק כמו אותו בחור נפלא, *****.
ובטח גם הוא מצפה שאהיה שונה.
אבל אני לא. אני פחות. ואני יודעת את זה.
- לקראת נישואין וזוגיות