פה אני למטה והפלאפון לא והעבודה באזרחות לא.
פה אני קצת לא ככ שמחה ופה אני לא אני בכלל
פה אני קצת רעבה וזה משפיע גםכן
פה יש שקט ובאלי לשים לי ת'דיסקים שקניתי לי ליומולדת
פה אמא לא. היא ישנה והלב שלה עוד יותר
פה אני על הקצה עוד רגע מחליקהאניעלהקצהאנינופלת---
פה אני צריכה לרדת לתהומות כדי לעמת אותי איתי כדי לפתור את התסביך הלא פתור הזה כבר
פה אני נזכרת בהכל.
פה הוא מזכיר לי מה שרק אני והוא והוא והוא יודעים עלי
פה הוא מלך, גם אם לא לעוד הרבה זמן
פה טרטרוס.
שמישהו יעיף אותי מפה
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
