כשהגדולה שלי היתה בת שלוש : "השמלה הזאת לא מוצאחנת בעיניים שלי"

וגם : אבל אני הבטחתי לך שתקני לי ממתק!"

לקחתי את הבן שלי - בן שלוש, לגן והיה קריר אז אמרתי שחבל שלא הבאתי לו סוודר , אז הבן שלי אומר: בעזרת ה' אל תזכרי להביא לי סוודר.

יום אחד היתה להם בגן 'חבלת' חשמל (גאוני לא?)

אמירה נוספת: אני לא יש שעון, כי אני לא גדול, אז אני לא יש שעון לי

הבת שלי אמרה "אבקת חשמל"

יש לנו בשכונה ערבי שבא כמעט כל יום וצועק "אלטיזכאן"

הבת: הוא קורא לו והוא לא בא... חשבה שהוא קורה למישהו..

קיבלה מכה אמא, אולי תביא לי במבה? זה יעזור לי...

הסייעת דיברה בטלפון הבת שלי שאלה מי זה? אז אמרה לה בעלי ,הבת שלי: אני גם רוצה בעלי...

בצעקה ודרישה: אמא, אני רוצה להתחתן!!!!!!!!!(בתקופת אירוע חתונה משפחתי)

אני בעד לפתוח גם שרשור תירוצים....אמאלה איזה יצירתיים לפעמים ילדים...השבוע הבת שלי רצתה להישאר עוד קצת במיטה אז התחילה רגע מה צריך קודם לסדר את המיטה....ממש..

לא זוכרת כרגע עוד...

הגננת אומרת בואו נעשה

עכשיו קצת להירגע

כל הילדות לוקחות בכאילו כרית ונחות..

וילדה אחת:

הגננת אבל שכחת להדליק את החושך..

בסביבות גיל שלוש הייתה ממציאה מילים.

היה "נחש ארסי ודבורה עקצית".

והיו לה שמות לסוגים שונים של קוקו. "אמא, היום תעשי לי קוקו פקה. מחר קוקו מנה" 

או ילדה אחרת, שדיברנו על נסיעה לחו"ל באיזה הקשר. "אני בחיים לא אשכח את ה' גם אם אני אהיה בחוץ לארץ!!".

ממליצה לכולן לכתוב את כל הדברים האלה. ממש כיף לקרוא לילדים הגדולים את כל הדברים המצחיקים שהם אמרו.

"אבא הלך אמן".. כאילו אבא הלך להתפלל...

חמותי הביאה לנו ממתקים. אמרנו שנשמור אותם לשבת.

אז בן הארבע צועק: "לא, ממתקים זה מוקצה בשבת!"

בס"ד

לגרוש שלי היה מנהג לנסות להרגיז אותי עם בדיחות טיפשיות,

שהיה ממציא על נושאים רגישים לי, ובדרך כלל לא הייתי מגיבה.
יום אחד כשהוא שוב התחיל עם זה בכורי שהיה אז בן שלוש,

ניגש אליו ואמר לו בשקט :"אבא מתי כבר תתבגר? לא נעים לי שאתה מדבר שטויות"

לזכותו של הגרוש יאמר שהוא צחק וקיבל את התוכחה,
מאז לא עשה זאת בנוכחות הילדים,
אבל לי זה כאב שהילד מרגיש יותר בוגר מאביו..

ומשהו אחר-
פעם באמצע ניקיון פסח שמתי את הילדים בלול,(כל אחד בשלו)
הגדול היה בן שנתיים ועדיין לא ידע לצאת מהלול לבד,
וביקש שאוציא אותו.
בקשתי שהוא יחכה, כי הרצפה הייתה רטובה, אבל לילדון ממש נמאס,
בהתחלה הוא קפץ במחאה וצעק "רוצה לצאת! רוצה לצאת!"

והתלתלים שלו קופצים איתו,
הלב שלי בקושי עמד בזה, אבל אין מה לעשות.
אבל אז הילד התיישב על המיטה,
הרים ידיו למעלה ואמר :"ה' תעשה שהיא תוציא אותי מפה!"

כאן כבר לא עמדתי בזה...
נאלצתי להוציא אותו מייד... 
(אלא מה? שיחשוב שתפילת לא מתקבלות?)

(ואז כמובן הוא התיישב היישר בתוך שלולית מים עם קצף ונהנה נורא..)

פעם אחרת  (כשעדיין היה בן שנתיים וחצי)שאלתי אותו אם הוא רוצה עוף לארוחת צהריים.
הוא התחיל לקפוץ והתחיל להכריז בקול "לא רוצה עוף! אני רוצה משיח! רוצה משיח!"

ופעם אחת כשהיה בן 10 חודשים והייתי בהריון,
הוא שיחק לידי על השטיח,

רציתי לראות אם הוא כבר יכול להגיב בצורה של קנאה,
ולקחתי לידי דובי שלו, ועשיתי כאילו אני מרדימה אותו בידיים.
הקטנצי'יק בא אליי, לקח מידי את הדובי, טיפס עליי,
ואת הדובי החזיק בעצמו, כאילו הוא מרדים אותו.
ואז נתן לי מבט כזה ארוך,
כאילו אומר :"זה התינוק שלי ואני התינוק שלך. הבנת?"

יש עוד מלא כמובן,

אבל עשיתן לי נוסטלגיה על הבכור

וגם "למה אתה גוזר את השערות בראש ומדביק בבית שחי?"

***

"אמא, איך קוראים לשלג הראשון?"

אפרופו גשם ראשון, שמעתי גם ילדה אחרי היורה מספרת לאמה שהיום ירד הרובה.

"לא, אתמול כבר הלכתי לישון"

היא הסתובבה ורצתה שאעבור לגב ואמרה: "עכשו תסבני את הבטן השניה"

ניסתה להסתכל אל תוך החולצה שלי, כדי לראות את ה"תינוקי".

כשלא הצליחה - ויתרה, ועשתה לו שלום ונשיקה מעבר לחולצה...

(כל פעם אני שואלת את עצמי כמה היא מבינה שיש תינוק בבטן, שיצא ויכבוש את מקומה... מקרים כאלה מוכיחים לי שהיא מבינה טוב למדי)

שכשהייתי בהריון על הבת שלי, אז הגדול שלי היה בן שנתיים בערך.

הוא קפץ על הספה ואני וסבתי שתהיה בריאה ישבנו לידו.

אז סבתא שלי אמרה לו: תיזהר! יש לאמא תינוק בבטן. תרד.

אז הוא בא, מנסה להרים את החולצה ושואל: איפה? איפה? פה?

חחח

כן, היא פלפלית ברמות...

בס"ד

לשרוול את השרוול הפילה אותי לגמריי!
ילדים מתוקים וחכמים!!

התרשמתי במיוחד מהצורת ביטוי הנעימה..

מלא מחמאות ומילים טובות[כנראה שגם אתם מדברים ככה.]

הרבה נחת.

ותודה על המחמאה.

משתדלים...

מקווה שיצאו פירות טובים. לכולנו בעז"ה

וכעסתי עליו.

אחיו הגדול (בן 3) אמר לי-

את יכולה לכעוס כמה שאת רוצה אבל אם תרימי יד אני ישים אותך בחדר עד שתלמדי לשמור על הידיים שלך.

אני נותנת מקום לכעס, אבל אף פעם לא לאלימות.

אפשר עוד כמה רעיונות?

זה גישה מהממת.

בס"ד

כשהגדול היה בן שנתיים וחצי אחותי קנתה איתו ביחד מתנה עבור יום הולדתי, כאילו ממנו.
זה היה אגרטל חמוד. הוא מאד התלהב מהאגרטל הראה אותו לכולם,
וכצפוי האגרטל נשבר..

הוא התאפק לא לבכות (כבר היו לו שני אחים תינוקות, הוא הגדול הוא לא בוכה..)

ואחותי שראה את פניו המתכווצות אמרה "לא נורא... אתה לא צריך לכעוס על עצמך"

בבת אחד הוא הרים מבט מופתע, תדהמה עצומה בעיניו הגדולות, ושואל

"אני? לכעוס על עצמי? עצמי חמוד! עצמי מתוק! איך אפשר לכעוס על עצמי???"

עד היום אני אומרת לו את זה, (אוטוטו בר מצווה)עצמך חמוד עצמך מתוק איך אפשר לכעוס על עצמך??

וכעת לקטנצ'יק-

כשהוא היה בן שנה וחצי גרנו בדירה שהחלונות בה מגיעים כמעט עד הריצפה,
אדן חלון רחב, וסורגים ממש טובים. מובן שבקיץ הקטנצ'יק היה מבלה שם המון,
וחלק משגרת יומו הייתה להמתין ל"אלטע זכן" ולצעוק לו בוקר טוב, עד הוא עונה.
יום אחד אחיו הגדול לא הלך לגן וראה את הקטן צועק לערבי, והזהיר אותו שלא יידבר עם ערבים.
הקטן :"מה? אבל הוא חבר שלי!"

הוא רץ לחלון- אחיו אחריו, וצועק "אלטע זכן! נכון אתה חבר שלי?"

ככה כמה פעמים עד שהערבי ענה לו כן.
ואז הוא אומר לאחיו (עדיין ליד החלון ..)
"רואה? הוא ערבי טוב"

לקח קצת זמן עד שכושר הדיבור שב אליי... וגם אז לא ידעתי מה להגיד.

עוד אחד, תפסתי את הקטן שופך חלב מהחלון.
לשאלתי מה הוא עושה ענה בטבעיות "לחתולים".

הסברתי לו  שהחתולים לא יכולים לשתות ככה בלי כלי, כי זה נספג באדמה.
כמה רגעים אח"כ תפסתי אותו מנסה לשפוך מיים מנרלים מהחלון. 
"לעצים ולפרחים..." זה היה בגיל שנתיים וחצי,

אבל גם לפני כמה חודשים חזר ביום חם לבית,
ממש צמא. שאלתי למה לא מילא את הבקבוק לפני שיצא לדרך,

ענה לי שהוא מילא אבל השקה את העצים בדרך, כי

"אני עוד מעט אגיע לבית ויש בבית מים, העצים המסכנים תקועים כאן...!"

(חסר תקנה?)

כשהם היו בגילאי שנתיים שלוש וארבע קרה שעברנו דירה 4 פעמים במהלך חצי שנה.
(נסיבות חיים לא צפויות)

אז כשהגענו לדירה האחרונה בקשתי שכל אחד יצייר בית,
ואז שאלתי אותם כל מיני דברים על הציור,
והתרשמתי איך הם מרגישים. הגדול והקטן שיתפו פעולה יפה,.
הבינוני בן השלוש שקד על הציור שלו,
עם סרגל וכ'.
כשסיים ראיתי ציור מושקע ממש, ומדוייק,מובן שהחמאתי והתפעלתי, ואז ניסיתי לשאול גם אותו.
"מה זה?"

הוא מסתכל עלי בשוק.ועונה בסבלנות עם פליאה :"בית"

אני "כן, אבל מה אתה רואה כאן?"

כאן מבטו הופך להיות קצת דואג.
הוא מצביע על פרטים בציור

"גג, חלון, דלת, בית."
נותן לי רגע לעכל את המידע, ושואל

,"מבינה?"

לא התייאשתי :"כן, אל מי גר בבית הזה?"

כאן בן השלוש איבד את סבלנותו

"אימא! זה ציור! אף אחד לא גר שם!"

את חמודה והילדים שלך כמוך

נהנתי מכל חכמה

לדבר עם ערבים...

בכללי מומלץ כמה שיותר להגדיר לילד, מה רע ומה טוב, ע"מ להטמיע בו את ערכי התורה כבר מגיל קטן.

להגיד על ערבי שהוא ערבי טוב למשל, זהו איסור תורה של "לא תחנם". ובכלל ערבי לא יכול להיות "טוב", כל עוד הוא גר בא"י, וכל עוד הוא לא מקיים את 7 מצוות בני נח.

וגם אם הוא נראה לך קטן בשביל הסברים שכאלה, פשוט למדי אותו- עם ערבים לא מדברים!

אח"כ יש הורים שמתפלאים למה הבת שלהם ח"ו לא בורחת כשיש ערבים שמתחילים איתה, פשוט אף פעם לא לימדו אותה שאסור לדבר איתם, או שכן לימדו אותה שיש כזה דבר "ערבים טובים".

חשוב מאוד להגיד לילדים דברים ברורים כי זה ממש נטמע בתוכם, כך כשהם גדלים ועולה בהם שאלה הם מחפשים בתוכם את התשובה, ולפעמים לא מוצאים ויש "שטח ריק" בנושא מסויים- כי ההורים שלהם אף פעם לא דיברו איתם על זה.

מקווה שלא תכעסי שהגבתי כך, הרגשתי חובה, במיוחד לאור העובדה שכתבת שלא ידעת מה להגיד...

הילד שלך מתוק וחכם, והלוואי שתרווי ממנו ומאחיו תמיד הרבה נחת יהודית, בתוך שאר אימהות ישראל!

ב"ה שרבותיי לא מורים כן, וערכי תורתנו הקדושה שלמדתי מהם די שונים מאלה שהצגת...

בס"ד

גיל שנתיים לענ"ד זה מוקדם מידי.
אני גרה בעיר אז אין מצב שהילד שלי צריך להסתובב לבד,

ולבחור עם מי הוא מדבר ועם מי לא, אבל כעת מרמומי גילו (גיל 9 עוד מעט)
הוא כבר יודע...

אמרת שעד היום עד אומרת לבנך בן ה-13 "עצמך חמוד" וכו'

גם לי, עד היום סבתא שלי שתהיה בריאה מזכירה לי שכשהייתי קטנה (בסביבות שנתיים),

אם הייתי עושה משהו: שוברת, מפילה וכד' והיו שואלים אותי: מי עשה? מה קרה?

הייתי עונה: מעצמו!

זה נפל מעצמו! נשבר מעצמו! מעצמו!

ועושה פרצוף כזה וידיים לצדדים...

חחח

במיוחד אהבתי את הראשון

הוא- את מי את הכי אוהבת?

היא- את ה' ואז את אבא ואז את אמא ואז אותך...

הוא- מה??? את עצמך את לא אוהבת??

היא- אני כן אוהבת, אולי אפילו לפני אבא.

הוא- אני הכי אוהב את עצמי!!!!! אפילו עוד לפני שאני אוהב את ה' והמלאכים אני אוהב את עצמי!

הבת שלי כשהיתה בת 4 שרה מי 

כמוך מי כמוך בעל גבולות...בסעודה שלישית

או אני קופצת בפרופולינה

בת שנה וחצי.

ראתה בספר מישהי שהרגליים מצויירות עד הברך.

אז היא אומרת: אוי נשבר!! (כי רואים רק חצי רגל בתמונה)

חחחחח

שונאת את האמבטיה

כנראה קר לה שם וכשהיא יוצאת

אז אמרתי לה כל הזמן אוי קר לך

עוד מעט יהיה נעים..

אז היא משתמשת עם זה לשימושים שונים

באמבטיה-קר קר..אמא קר..

אבל היום היא קיבלה מכה ובכתה

וכששאלתי מה קרה

היא בכתה-קר קר...

אין, ילדים זה עם מתוק, ושנון!!

הבן שלי בן שנתיים רואה תמונה שלי מריחה פרח ומצביע "אמא הלך לישון.."

רואה את בעלי דופק לי כזה על הגב ונלחץ- "אבא לא מרביץ"

נזכרתי במשהו שאמא שלי סיפרה לי על עצמי כשהייתי קטנה:

היא לקחה אותי לכותל וכשסיימה להתפלל באנו לצאת וכנהוג היא פסעה אחורנית.

שאלתי אותה- "אמא למה את עושה 'עושה שלום' כזה ארוך"?... 

וגם יום אחד ראתה חולצה שלי לא במקום ושאלה אותי "מה דינה של חולצה זו?" ואני עונה לה- "תליה"

אחים שלי הם שנינויות מהלכים.

- אחותי מסתכלת בספר ויש שם דף של "מצא את החסר". הייתה שם תמונה של דייג עם גופיה שחסר לו החכה.

שואלים אותה- "מה חסר לו?" עונה: חולצה

- אחותי מסתכלת בספר ורואה תמונה של קוף מתנדנד. צועקת: "אמאא, בואי תראי, מהררר שהוא לא יפול"

- שואלים את אחי- "איפה קבור אברהם אבינו, במערת.." - "שדים"

- חברה מתקשרת לאמא שלי. אחותי עונה- "רק רגע אני שמה אותך על הספה, אמא כבר באה"

יש עוד מלאאא בלי סוף

אם יש לכן סבלנות לשמוע תעדכנו

תוסיפי כן

"ענק" הזמר החסידי

בת 3: למה נוסעים לכותל?

אמא: להתפלל שיהיה לנו תינוק..

בת 3: אז בואי ניקח עגלה!

כשהיתה בת 4, שרה ברכת המזון בדבקות "בעבור שמו הגדול כי הוא אין זמן ומפרנס לכל..."

בעלי: בת כמה את?

הילדה: תגיד אתה.

בעלי: את בת שלוש, אז בת כמה את?

הילדה (בתרועת נצחון): בן שלוש!

בס"ד

גיל שנתיים לענ"ד זה מוקדם מידי.
אני גרה בעיר אז אין מצב שהילד שלי צריך להסתובב לבד,

ולבחור עם מי הוא מדבר ועם מי לא, אבל כעת מרמומי גילו (גיל 9 עוד מעט)
הוא כבר יודע.

בס"ד

שאלתי אותו למה הוא רוצה שאני אלך לאיבוד,
אז הוא ענה :"כדי להביא כבר את הכדור, ואת המפתח, ואת כל הדברים שהלכו לשם"

הבת שלי, כשהיתה בת שנה וחצי, היתה שרה:

היום יום שישי!
מחר שבת , מחר שבת, שבת כהן! (במקום קודש חחח)

הרופא לא נבהל, הוא כן שאל אם נראה סובל ובגלל שכן סבל הבאתי לו נר משלשל ואז הוקל לו. מציעה לכתוב עכשיו לרופא באפליקציה

תינוקות שעושים אחת לשבוע-10 ימים. היה גם אחד שהגיע לשיא של שבועיים😱

כל עוד התינוק רק יונק, זה תקין. ככה הרופאים אמרו לי.

צריך רק לקחת בחשבון שכשסוף סוף הם עושים, זו כמות גדולה ויוצא מהטיטול ומלכלך הכל (אצלי לרוב אהבו לעשות בשבת על הבגדים הלבנים והחגיגיים🤭)

תודה!

כל החג הייתי בלחץ ואכלתי סרטים שמשהוא כבר לא תקין שם.. בכל אופן אקפוץ איתו מחר לרופא

גיל חודש לא לעשות כל כך הרבה זמן יציאות...

אבל זה כן יכול להיות תקין (מרפרוף בגוגל)

אם הוא עושה לפחות 6 פעמים פיפי ביום הייתי הולכת מחר לוודא עם הרופא ילדים שזה סבבה..

אם הוא יונק בלבד - זה תקין,

אבל כן כדאי לגשת להישקל לוודא עליה תקינה, אז תוכלי להיות רגועה שזה בסדר 😃

הרופא אמר שעלה בסדר במשקל. הוא כן בטווח הנמוך אבל לא סטה מהעקומה שלו

מגיל חודש והלאה, לתינוקות יונקים, תקין יציאה של פעם בשבוע.

רופאים מקלים גם עד 10 ימים, וגם לפני גיל חודש. (כדי שהרופא יוודא שאין סיבה אחרת שיכולים ככה לפספס אם יחשבו שזה תקין בלי לבדוק)

יש רפלקסולוגיה לשחרור, אני לא ממש מאמינה בזה אבל ניסיתי בבחינת לא יועיל לא יזיק, מצאתי ביוטיוב..

בגדול אם הוא לא עושה קקי אבל רגוע, ישן טוב אוכל רגיל והכל- לא הייתי מתרגשת

אם היה נראה שהוא סובל מכאבים הייתי הולכת לרופא שיעזור לו לשחרר.

אולי אפשר לקבל דרגה על סמך חודשים אחרים?

תפני לחריגים

ואני לא אשאיר אותו כשאני משלמת 4,500 לחודש

מעניין אותי אם זה סכום אחיד בכל המעונות תמת כי אצלינו גם כששילמנו על תינוק קטן בלי הנחה זה היה 3700... ( לא שזה זול אבל זה פער משמעותי)

ומשתנה בין קבוצות גיל

אני אשאל הפוך

למה לא?

לא יודעת, זה מציק לי

אצל מישהי טובה, מגשרת שמנסחת בקשב לשניכם ועוזרת לכם להגדיר חלומות ויעדים, זה עשוי דווקא להיטיב לזוגיות. תגגלי הסכם ממון עם המילה טיפול או משהו. יש שיטה של מדרגות אגב שבסופן, על פי ההסכם, הכסף כבר מקבל מעמד של שניכם.

פרקטית, ממילא גם הצד שלך מביא סכום... שכמובן יחזור אלייך אם חלילה יקרה משהו לפי מה שהגדרתם מראש בהסכם.

אז לא רואה סיבה להתנגד לעצם ההסכם.

כן לדייק את זהות המנסח והתהליך כולו.

ויכוח על עצם ההסכם לא יוביל לשום דבר טוב גם אם תוותרו על הזכייה.

ההורים שלכם שמים הרבה כסף כנראה

אם המצב לא משו גמככה - למה לא לשמור על הכסף של הורים?

מה הוא מציע שיהיה בהסכם?

ואגב בסוף זו החלטה שלך כן? את לא חייבת להסכים למרות שכדאי לדעתי

ובלי קשר ועם קשר כדאי לטפל בזוגיות. רכישה של בית יכולה להשפיע לרעה על זוגיות מקרטעת כי נאלצים לשתף פעולה ולקבל החלטות משותפות בהרבה דברים ואם השיח והתקשורת לא טובים - זה מדרון חלקלק

חיבוק♥️

איזה תכשיט ואיזה נעליים 😭

יש שאלון אונליין של 12 צעדים לבדוק האם אתה מכור.

דבר ראשון תבדקו האם מדובר בהתמכרות או שמדובר בהרגל שיש לו שליטה עליו.

כי הטיפול והיחס שונים לגמרי.

אבל יש משהו באופי שלו שמתמכר ( אימפולסיבי כזה ) מהר

ב"ה לא מעשן או שותה

אבל אני מחורפנת

הוא קם לשירותים הולך לישון

בא לי לצרח עליו, באמת

ואני מנסה להשאר שמחה בשביל הילדים

יש התמכרויות ספציפיות, משחקי מחשב זה לגמרי אחד מהם.

יש תוכנית ייעודית למכורי משחקי מחשב.

אפשר לבדוק את זה בקלות, כדאי באמת אחרי החג.

אם מדובר במכור, תדעי שכל עוד הוא לא מטופל אין לו שליטה על עצמו, כמו מכור לסמים.

זה לא אמור להוריד מהכעס שלך, מהפגיעה בך ומלקיחת אחריות שלו

אבל כן יתן לכם כלים אחרים כי זאת התמודדות אחרת לגמרי, מניסיון❤️

כנסי לחדר

תשתי קפה עם שוקולד, תדאגי רגע לעצמך, את לגמרי צודקת, זה מעצבן וחייב להיפסק.

תעשי את זה בשבילך, לא בשבילו, כדי לשמור על האנרגיה שלך ולדאוג לעצמך.

יש תקופות ( אחרי שאני ממש נשברת וניההית היסטרית ) שהוא מפסיק

אז זה לא שהוא לא יכול לשלוט על עצמו זה פשוט כיף לו

שאלון 20 השאלות של מכורי גיימינג אנונימיים (GAA - Gaming Addicts Anonymous) הוא כלי לבדיקה עצמית שנועד לעזור לך להבין אם הרגלי המשחק שלך חצו את הגבול להתנהגות כפייתית או להתמכרות. [1]

להלן השאלון המלא, מתורגם ומאורגן בצורה מסודרת לפי קטגוריות: [1, 2]

שליטה וניסיונות הפסקה

• הצבת גבולות: האם אי פעם קבעת לעצמך כללים או מגבלות זמן לגבי משחק, ואז הפרת אותם ושיחקת זמן רב מהמתוכנן?

• ניסיונות פרישה: האם אי פעם נשבעת להפסיק לשחק, מחקת משחק, אך חזרת אליו מאוחר יותר?

• החלפת משחקים: האם ניסית להגביל את זמן המשחק שלך על ידי מעבר למשחקים אחרים?

• חוסר שליטה: האם היה לך רגע שבו באמת רצית להפסיק לשחק כדי לעשות משהו אחר, אך פשוט לא הצלחת?

• חזרה חסרת שליטה: האם לקחת אי פעם הפסקה מגיימינג, וכשחזרת שיחקת בבולמוס חסר שליטה? [1, 2]

השפעה על הבריאות ואורח החיים

• הזנחה עצמית: האם השימוש במשחקים מוביל אותך להזניח את ההיגיינה האישית, התזונה, הבריאות הפיזית או מטלות יומיות חשובות אחרות?

• חוסר שינה: האם אתה מפסיד שעות שינה רבות בגלל גיימינג?

• כאבים פיזיים: האם סבלת מכאבים פיזיים כלשהם (כמו כאבי גב, עיניים או פרקי כפות הידיים) בעקבות משחק אינטנסיבי?

• שינויי משקל: האם עלית או ירדת במשקל באופן משמעותי מאז שהפכת לגיימר? [1, 2]

רגשות ומצב נפשי

• זהות וירטואלית: האם אתה מעדיף את הזהות של הדמות שלך במשחק על פני הזהות שלך בחיים האמיתיים?

• בריחה מהמציאות: כשאשר אתה עצוב, חרד או מדוכא, האם אתה מרגיע את עצמך באמצעות משחקים או תוכניות לשחק?

• אשמה ובושה: האם אתה מרגיש אשמה, חרטה או בושה לאחר בולמוס משחק?

• שעמום מהחיים: האם אתה מוצא את עצמך משועמם מכמעט כל דבר אחר בחיים שאינו קשור לגיימינג?

• תסמיני גמילה: האם אתה מרגיש עצבני, חסר מנוחה או מוסח כאשר אתה רחוק מהמשחקים למשך זמן מה? [1, 2, 3]

מערכות יחסים, חברה ותפקוד

• פגיעה במחויבויות: האם אתה שוכח או מזניח פגישות, משימות או דדליינים בעבודה, בלימודים או במשפחה בגלל הגיימינג?

• הסתרה ושקרים: האם אתה מסתיר או משקר לגבי כמות הזמן שאתה מבלה במשחקים?

• התרחקות חברתית: האם הקשר שלך עם חברים ובני משפחה מהחיים האמיתיים הצטמצם באופן משמעותי מאז שהתחלת לשחק?

• ויתור על תוכניות: האם ביטלת או פספסת תוכניות חברתיות בחיים האמיתיים שציפית להן, רק כדי להמשיך לשחק?

• דאגת הסביבה: האם האנשים הקרובים בחייך הביעו דאגה לגבי כמות המשחק שלך?

• משחק במצבים לא מתאימים: האם שיחקת במצבים לא מתאימים או לא בטוחים (במהלך שיעור, בזמן עבודה, או בזמן נהיגה)? [1, 2, 3]

על חלק מהשאלות כדי להיחשב למכור (כדאי לעשות את זה עם איש מקצוע)

העניין עם מכור זה - שזה כפייתי.

הוא יכול מאוד לרצות לעזור לך, לשנוא את עצמו שהוא משחק שעות, לשנוא את עצמו שהוא מכאיב לך ולא מצליח לעזור לך ועדיין באופן כפייתי לא להצליח להפסיק.

התוכנית מלמדת לשלוט על המנגנונים האלה.

זה אומר שמבעד לניתוק התגובה הקיצונית שלך כן מצליחה לבקוע שם משהו ולגרום לו להתחבר לכאן ועכשיו.

כמו ששיכור שנוהג גם אם קריאת הסכנות בדרך מטושטשת, עדיין יכול לקלוט שני פנסי משאית דוהרים לקראתו ולהגיב לפני שיש תאונה חזיתית.

זה לא אומר שהוא לא נוהג בשכרות וזה לא אומר שכיף לו "לטייל" בכביש ולנהוג בחוסר זהירות.

הבעיה עם החרפת התגובות הקיצוניות של הסביבה (שלך במקרה הזה)

זה שהוא לומד להסתגל מחדש לתגובה הזאת ואז צריך להעלות ולהעלות את התגובה כדי שתצליח לבקוע מחדש

ואין לזה סוף.

רק שיהיה ברור שאת לשניה לא אשמה במשהו, זה לא פשוט וצריך עזרה. כדאי לך אחרי החג להתייעץ בצורה מסודרת עם אנשי מקצוע איך לגשת לזה.

זה מרגיש כאילו כיף לו

אבל האמת היא שהמשחק הוא הדרך שלו לווסת את עצמו ממשהו במציאות שגדול עליו להרגיש.

הזמן לשיחות עומק עם כל העומס שיש. אם אין זה אחלה

אני כן חושבת אבל שאת צריכה להגיד לו שאת פגועה ממנו ושאת רוצה לדבר על זה אחרי החג

אל תצפי שיבין אותך רק מההתנהגות שלך או שיזכור הבטחות. דברי ברחל בתך הקטנה

חסר לי הזמן איתך. אני רוצה שיהיה לנו זמן רק שלנו בערב בלי מפריעים. אני רוצה מתנה לחג בערב החג ולא אחרי כי זו לא אותה חוויה ואני לא רוצה לרדוף אחרי זה, אני רוצה שזה יבוא ממך

לא פשוט

חיבוק♥️

אני פשוט לא מסוגלת

זה פשוט קשה לי שהוא ידע שזה מה שיקרה

ובכל זאת בחר

וגם אמרתי לו, חשוב לי שהלך לישון ביחד, חשוב לי שהיום תחוה עם הילדים בבוקר

זה לא ניחושים

רק שהמשחק ניצח במקומי

חגי שיקום ודברי איתו ותגידי לו שאת מאוכזבת ופגועה

שאת מרגישה שאת לא חשובה לו אחרי שתיאמת איתו ציפיות וביקשת שיהיה איתך כדי לקחת חלק בהכנות והוא בכל זאת המשיך. שרצית שיקום ויהיה איתך כי זה חלק מהשותפות בזוגיות.

לחילופין את יכולה לבקש ממנו לקום לעזור

אגב זה נשמע קלאסי לקשב. גם לבעלי היה קושי בלראות קדימה/ לאמוד השלכות. אימפולסיביות. משיכה אינסופית למסך. גם הוא פרפר לילה

כי לא הייתי חושבת קשב אבל שאר הדברים דומים לפי מה שאמרת

הוא לא פרפר לילה. זה רק הזמן שהוא בבית ויכול לשחק

אם יש לו זמן בבוקר זה שם

בלילות הוא גמור ולא עושה כלום זה לא שיש לו אנרגיות

אבל מסכים יוצרים פעילות מוחית כמו של קשב לפי מחקרים

מכל מקום אני לא חושבת שהתפקיד שלך לאבחן, אלא להציף מה את מרגישה ולבקש ממנו שיטפל בעצמו ויעשה מה שצריך כדי שיהיה לך בעל מתפקד בבית

ואז תביני שהפרשנות שלך שגויה

ואז לא תתעצבני על הדברים הלא נכונים

ואז לא תעשי טעויות שיחריפו את המצב

ואז תוכלו לגשת לטיפול מסודר

ואז אולי זה יצליח ואולי לא

אבל תהיה לך וודאות ובהירות בחיים.

ההתמכרות הזאת לא אומרת שאת בעדיפות תחתונה, זה אומר שהוא חייב את זה בשביל להשיג שקט נפשי.

זה מורעב ולא באמת אפשר להסביר (וגם לא חושבת אני מבינה מספיק בשביל להסביר)

אבל תדמייני שיש לו לחץ פנימי, או מחשבות טורדניות או משהו בתוך הראש שלו שלא מאפשר לו להיות נוכח.

צריך לפרק את זה בזהירות ובהדרגה.

כרגע את פועלת כדי לעצור את הדבר היחיד שנותן לו שקט.

נכון הוא לא רואה אותך ולא מתנה, ולא הכנות לחג.

תארי לך שהיית סובלת מבחילות איומות, והייתה לך תרופה בהישג יד רק שהייתה גורמת לך לא להיות נוכחת 4 שעות, ובעלך היה מנסה לדבר לשכל שלך ומדבר על ההשלכות (ספויילר הוא יודע הכל, את לא מחדשת לו כלום)

כשהדבר היחיד שאת רואה זה את הגוף שלו שחוסם אותך מלהגיע לתרופה שאת זקוקה לה בכאן ועכשיו.

אל תהיי במקום המטיף הזה, אל תתפוצצי עליו, הוא לא יקשיב לך הוא רק יראה בך מפלצת שמפריעה לו בדרכו.

לא כי הוא לא אוהב אותך, לא כי הוא חושב שהוא צודק, אלא כי הוא לא מצליח לנהל את זה.

אני בטוחה שהוא אדם טוב. ויש לו מצפון שהוא פוגע בך ובמדפחה ובגללו דברים נדפקים, המצפון הזה לא עוזר לו להתגבר. הוא צריך כלים להתמודד וזה לא פשוט.

במקום לבזבז על זה אנרגיות,

תתמקדי במה שאת יכולה לעשות ולהכין. מה שאת יכולה, מצויין.

מה שלא, להרפות.

מה היית עושה אם היה מחליק ומתפנה באמבולנס? תעשי אותו דבר.

זה שאין ביטוי פיזי לקושי לא אומר שהוא לא קיים.

קחי בחשבון שיומיים חג בלי מחשב עלולים לגרום לו ליותר עצבנות.

זה יכול מצד שני להיות הזמן להתקרבות. אי אפשר לדעת.

תחבקי ותפנקי את עצמך על המקום הזה שנשארת לד במערכה על ההכנות לחג!

את מלכה וזו התמודדות סופר לא פשוטה!

❤️❤️

אחרי שהוא הודה לפני כמה שנים שהיה צופה בפורנו שהיינו בטיפול

המטפל טען שהוא לא מכור וזה פשוט דחף וכו'

מרגישה שזה אותו דבר כאן

ואני יודעת שברגע שאני יעלה את זה אני מתפוצץ

יצאתי מהבית עם הילדים

מאתמול בבוקר חשבתי על מכתב לכתוב לו לראש השנה על הדברים שאני מעריכה בו ואיך שהוא המשענת שלי ואני פשוט לא מסוגלת

וזה עצוב לי

ואני גם כועסת

חוץ מזה שאני על גלולות שנראה לי עושים לי רע ומסלימים את התגובה שלי

ואני לא מושלמת

וגם נשאבת למסך אבל לא באות צורה בכלל

יש לי את הבעיות שלי ואני מודעת והייתי בטיפול

אבל אני עצבנית

ואחרי הרבה עוגמת נפש של שניםם והרבה כסף ואנרגיה שהלכו למטפלים שונים שלא ידעו לאבחן.

לכו למטפל שמתמחה במכורים!

אם הוא מכור, הוא לא חייב להיות מכור לעוד דברים כמו פורנו, כמו שמכור לסמים לא בהכרח מכור לאלכוהול.

קשה לפעמים לקבל את זה כי זה "מסיר מעליו אחריות " כי זה לא הם זאת ההתמכרות.

ולנפגעים יותר קל להישאר בעמדת המאשים והקורבן ולא לקבל את זה שגם הוא קורבן וחולה (זה באמת מעצבן בטירוף, שהוא גם הפוגע וגם הקורבן)

אבל אם הוא מכור ונשמע ככה (אבל מי אני, תבדקו באופן מבוקר)

תהיו חייבים לעשות סוויצ' בראש ולהסתכל על התמונה אחרת.

זה לא מסיר מעליו אחריות בשום שלב ולא מצמצם את הפגיעה בך בשום שלב.

לאבחן כדי לדייק את הטיפול.

בעיני זה לא משנה אם זה התמכרות או דחף,

בשניהם יש קושי עצום להתגבר (תקראי לזה יצר הרע אם זה יותר מקובל בעינייך)

זה לא עוזר להגיד לבן אדם שעושה פעם אחר פעם את אותה הטעות שהוא טועה.

צריך להבין מה מניע אותו, איך לטפל בזה מבפנים.

ובשביל זה צריך טיפול.

אם זה היה משהו שבידיים שלך לשנות, זה היה קורה מזמן.

גם אם צריך לעבוד על קבלת אחריות ובחירה, זה מול מטפל.

תראי גם בכל נושא של אשה מוכה או כתות וכד'

יש את האבחנה המקצועית אבל יש גם סקאלה של איפה אדם מונח והאם יש לו באמת בחירה חופשית בכל רגע נתון או שלא, וצריך לעזור לו לקחת שליטה על הנושא.

למשל בטיפול באשה שסובלת מאלימות ברמה כזו או אחרת, עושים איתה המון סימולציות אז על איך להגיב.

יכול להיות שהוא צריך תרגול איך להתגבר.

מאוד קשה לי להאמין שהוא עושה את זה שוב ושוב ושוב כי לא אכפת לו או כי הוא לא מודע להשלכות או חושב שיהיה בסדר.

ויודעת מה, גם אם זה זה, עדיין עדיף שתשמעו את זה ממישהו מקצועי מאשר נקודת ההנחה שזה רק זה וסה"כ רק אם נסביר ונדבר על זה, ההתנהגות תשתנה.

אבל ברור שרק את מכירה את המצב אצלכם, אולי זה לא כמו שנשמע.

בכל אופן הרבה כוחות 🤗

נכון שאנחנו לא רוצות לכעוס בערב ראש השנה, ובטח שלא בחג, תנסי לנשום עמוק כמה שאפשר, מה שעוזר לי במצבים כאלה לדמיין שאני לבד בבית והוא במילואים/ בעבודה/ בטיול או ווטאבר , שלמעשה זה עוזר לי כי אז אני לא מצפה לכלום ממש.

גם אם לא יהיה ממש נקי ולא ממש מאכלים, תנשמי עמוק.

אבל כשיהיה לך זמן פנוי, אני אגיד לך את האמת לפעמים צריך בזוגיות לשתוק ולוותר אבל יש מצבים, כמו זה למשל, לדעתי, שאת ממש לא אמורה להבליג. לא צריך לצרוח עליו, אבל תחשבי טוב מה יכול להניע אותו לפעולה להתעורר על עצמו כי זה ממש אבל ממש לא לעניין להתנהג ככה כשיש לך אישה, בית, ילדים. לא מגיע לך חיים כאלו ולא יחס כזה. אני בטוחה שהוא לא עושה זאת מכוונה רעה , אבל את חייבת לעשות צעד שיאלץ לעשות סטופ. את מכירה אותו ואת חכמה מספיק לחשוב מה יעזור, להכנס לשתיקה ולהתעלמות זה כלי אכזרי אבל תשקלי לפעמים צריך להשתמש בכלי הזה. או להעמיד אותו בגבול שאו שהוא מוחק את המשחקים או שנרשם לטיפול ועד אז... כך וכך.

שולחת לך ים כוחות, זה ניסיון קשה מאוד בערב חג ומעליב ביותר, אני איתך❤️

חזרתי לבית והוא היה ער אמרתי לו שאני הולכת לנוח

נכנסתי לחדר ופשוט התפרקתי והוא נכנס אחרי

הוא אמר שהוא לא הלך לישון ב3 רק ב1:30 ואז קם שוב לשעה כי לא הצליח להירדם אז זה לא ששיחק עד 3 בלה בלה ( זה דפוס חוסר שלפעמים קשה לו להרדם אחר 20 דק' קם לשחק ואז ברור שלא יירדם, לא הבנתי )

הוא אמר שהוא מבקש סליחה והאם אני עדיין עצבנית

אמרתי לו אני, עצבנית ? למה ? בגלל שחשבתי שאני יקום מאוחר יותר הולך לקנות תכשיט ובמקום זה הייתי ערה מ5 ותפעלתי את כולם כשאני מנסה להשאר חזקה ושמחה ( טוב, לא הצלחתי להשאר שמחה אבל לפחות הייתי רגועה עם הילדים )

אמרתי לו שאני רוצה שאחרי החג הוא יילך לאבחון. הרי הוא בן אדם טוב יודע כמה המשחקים פוגעים בי ובזוגיות שלנו ואני חוששת שזה התמכרות כי אם לא למה הוא היה ממשיך

הוא ממש התנצל ואמר שאם זה מה שאני רוצה זה בסדר ואני יכולה להשים סיסמא למחשב כדי שאני אצטרך לאשר ( לא תודה, יש לי ילדים אני לא אמא שלך )

הציע ששבוע הבא נקנה משהו

אבל אני עדיין פגועה

והבית מסריח ואני השלמתי עם זה

יש לי אשכרה ערמות של בגדים על הרצפה,שירותים מלוכלכים וכיורות מלאים ואין בי טיפת אנרגיה

לפחות אני שומעת אותו עושה כלים עכשיו

הוא בעל טוב עוזר עם הילדים, בישולים וכו' אבל הדבר הזה גומר אותי

תזכרי במשך החג שהחיים ימשיכו אחרי

לא נגמר העולם היום.

ואחרי החג הוא יעשה איבחון ובעז''ה תגיע ישועה.

ותהיי גאה בעצמך שהובלת לזה.

ותמשיכי להיות קשובה לעצמך. זה באמת לא נעים בכלל

זה נשמע ממש התמכרות

ודבר החשוב בעיני

זה להבין

שהוא לא אוהב את זה. לא עף על זה.

יותר נשמע כמו לא ממש שולט בזה.

אז בעז''ה ילמד לשלוט.

חג שמח יקרה ♥️

הלוואי שהצער והבדידות שאת חווה יהיו לכפרת עוונות, תחל שנה וברכותיה.

אתם נמצאים בלופ שבו לכל אחד מכם יש תפקיד קבוע, הסוף ידוע מראש ומסבב לסבב המצב מסלים.

משחקי המחשב ומטלות הבית הם רק טריגר, הסיפור האמיתי הוא שלכל אחד מכם יש אסטרטגיה הפוכה להתמודדות עם הטריגר - שבאופן טרגי דוחקת את בן הזוג עמוק יותר לאסטרגיית ההתגוננות שלו.

בעלך בתפקיד הנמנע (נסוג) - כשהוא מוצף הוא נסוג מהסיטואציה לתוך משחקי המחשב, וזה עוזר לו לווסת את עצמו. הוא רגיש מאד לביקורת ממך, וכשהוא מרגיש שאת מצפה ממנו או כל דבר אחר שמטרגר אותו הוא חייב לווסת את עצמו - כמובן דרך התרחקות (ונסיגה לתוך משחקי המחשב). הוא לא כל כך טוב בלהבין את מצב הרוח שלך או מה את מרגישה וצריכה.

את בתפקיד הרודפת - רגישה מאד להתקרבות והתרחקות שלו, ולמצבי הרוח שלו. כשאת מרגישה שהוא לא איתך את חייבת לרדוף אחריו כדי להחזיר אותו שלא תישארי לבד.

יכול להיות שהוא כבר מכור בהגדרה, אני לא יודעת ובעיני זה לא מאד משנה. בעיני המפתח לשבור את הלופ הוא להתחיל להבין באיזה צורה כל אחד מאיתנו מטורגר ומדוע, ולתקשר דרך הלב ולא דרך ההתנהגות.

זה להפסיק להתייחס להתנהגות הבלתי נסבלת שלו - להעז לדבר על הבדידות שאת חווה. אבל רק מעומק הלב, מהמקום העמוק והפגיע ביותר, לא מהרציונל - מה שישר יקבל גוון של ביקורת ויחזיר אתכם ללופ.

מאד קשה ואפילו בלתי אפשרי בתוך קשר לא מספיק בטוח לפתוח את העומק הזה, שהרבה פעמים אפילו לעצמי אין מערכת יחסים איתו..

לכן ממליצה מאד על טיפול זוגי EFT.

אם הוא מכור זה משנה את כל התמונה.

למכור באופן נוירולוגי אין שליטה. מי שחווה יבין.

טיפולים למיניהם רק יגבירו את התסכול.

בדיוק כמו ילד עם קושי פיזי או מוחי שמכריחים אותו לבצע משהו שאין לו את היכולת הזאת.

כמובן יכול להיות שהוא בכלל לא.

אבל כתבת שזה לא משנה בעינייך.

אז זה משנה מאוד.

אני בטוחה שלא היה קל לעבור דרך הנסיון הזה.

האם טיפול בגמילה מהתמכרויות היה מספק במקרה שלכם?

התמכרות היא ברוב המקרים דרך של המח לווסת את עצמו. דרך מאד לא אדפטיבית כמובן, אבל יש בה צורך. ולקחת אותה בלי להבין מה הצורך שעומד מתחתיה ולתת לו מענה - יכול בחלק מהמקרים לא לעבוד ובמקרים אחרים להוביל למציאת פתרון לא אדפטיבי אחר.

האם היה תהליך כזה במקרה שלכם? אם מתאים לך, ממש אשמח לשמוע על זה יותר.

דתיה, נעימה, פסיכולוגית קלינית, לדעתי אבל בת פחות מ40, מכירה נשים שהיו אצלה והיו מרוצות מאוד.

קוראים לה דניאלה בן קימון, אם מתאים לך ..

זה הפרעת קשב

אבל לא חייב שזה הפרעת קשב.

את נהינת מהעבודה?

את מסופקת?

יש לך רקע נוסף?שאת פחות שמה דגש עליו בקשר לעבודה,כמו רגישות לבדים מסוימים רגישות לרעש?

או שאת נורא נפגעת גם מדברים?

פשוט מה שאת מתארת יכול להתאים גם לרגישות יתר hsp.

ולא מאבחנים את זה כהפרעת קשב.

דבר נוסף יכול להיות שסוג העבודה הספציפי שלך לא מתאים לאופי שלך גם אם נהינת מהלימודים שלו,ואז בפועל מה שאת עושה זה לרחף על העבודה ולא להיות בתוכה?

גם אם כשלמדתי מקצוע לא היה לי בעיה לשבת שעות ולהקשיב להרצאות?

אני בכלל לא עם קפיצים, להיפך, יושבת שעות באותה תנוחה לא צריכה לזוז, יכולה לגלוץ כל היום.

אין לי רגישות מיוחדים למגע או בדים או רעש

אני לא נהנית מהעבודה, אבל כי אני מרגישה בעיקר תסכול מההתנהלות שלי

אני חושבת שאם אוכל לחוות הצלחות, ולא רק נשיפות בעורף לדד ליינים שמתקרבים אז אני כן אוכל לחוות סיפוק.

נמאס לי מזה שאני לא מצליחה לגרום לעצמי לעבוד ולעשות דברים. בעיקר בעבודה אבל גם בבית.

אני בהייטק, אז אין לי שעות שסופר לי שעות עבודה, ואני עובדת הרבה מהבית, אז אני ביום, כשהילדים במוסדות מבזבזת זמן ואומרת אעבוד בערב כשהם ישנו, בערב פותחת מחשב ורוצה לעבוד אבל בפועל לא עושה כלום ואומרת אקום מוקדם, לא קמה מוקדם וכו וכו פשוט לופ של אי עשיה ודחיינות.

ואני לא מצליחה לצאת מזה

נסי לעבוד מהמשרד...

קצת יותר טוב, אבל המסך שלי מכוון כך שרק אני רואה אותו, אז זה לא באמת מספיק יעיל

אבל גם להיות עם מחשב מול כולם זה מרגיש לי חשוף נורא, גם כשאני עובדת ממש..

חוץ מזה שאני מחפשת פתרון שישפיע על כל תחומי החיים שלי.

מרגיש לי שאני צריכה משהו עמוק יותר.

חדשים יש השפעה על המח בדיוק כמו קשב וריכוז. אני קוראת לזה על עצמי - הרעלת מסך. קורים לי דברים דומים לשלך כשאני חשופה הרבה למסך. זה באמת פוגע ביכולת שלנו להיות אנחנו כך אני מאמינה

במקומך הייתי מבקשת מצוות המחשוב שיחסמו לך את האינטרנט פשוט לכמה ימים ותראי אם יש שיפור

אני מנסה כל מיני דברים כמו לקום להליכה של 10 דקות כל שעה וחצי למשל, או לקום לעשות משו בבית

אבל זה רק אחרי שאני עושה את העבודה

יש בזה סיפוק מטורף, להצליח לעמוד בזה ולאט לאט זה הופך להרגל ואני פחות תלויה ומושפעת מהמסך

אז סביר להניח שההפרעת הקשב לא הפריעה לך.

אבל בהחלט יכול להיות שלעבוד בזה זה כבר משהו אחר,פחות סיפוק פחות הנאה וזה דבר שגורר דבר.

לא בהכרח שזה הפרעת קשב בכלל.

זה הרבה פעמים, אולי ברוב מוחלט של המקרים, תסמין של מערכת עצבים שתקועה בבהלה גבוהה.

הבהלה לא מתבטאת כפי שהיא אמורה להתבטא - ולכן אינה מורגשת, אבל התפקוד של הגוף תקוע במצב הישרדותי וכישורי ארגון וניהול וכמובן קשב נמצאים בתחתית הרשימה, כי הגוף כרגע מצפה לתקיפת אריה בג'ונגל ולא פנוי להתרכז בכתיבת קוד..

הרבה פעמים אפשר לזהות עוד דרכים שבהן המח מנסה לשחרר את הסטרס: כסיסת ציפרניים, תנועות חוזרניות (למשל התעסקות בשיער), טיקים, תנועתיות מוגברת, הידוק לסתות ועוד ועוד.

זה מתחבר לחוויית החיים שלך?

אם כן, הפתרון לא יהיה בכיוונים התנהגותיים (ללמוד מיומנויות, להתחיל בקטן וכו'),

אלא ביצירת סביבת חיים בטוחה שתאפשר למח לאט לאט להוריד בהלה: להפחית עומס, להשקיע ביצירת מערכות יחסים בטוחות, להוסיף הנאה פעילה לחיים שלך, הרבה יציאה לטבע.

לשים לב למצב של הגוף, מתי הוא מתוח ואיפה, ולהרפות במודע. לשים לב מה בחיים שלך מעורר מתח ולנקות אותו.

מיינדפולנס מאד עוזר!

כל אלה יכולים מאד לעזור, ואולי תרצי גם לשקול טיפול טוב שיעזור לך לרדת לשורש הבהלה התקועה ולשחרר אותה.

ב''ה הלכתי לטיפול (עו''ס קלינית בגישת cbt, אני קיבלתי דרך הקופה) והשתנו לי החיים. ממליצה ממש.

מזדהה עם כל מילה

עוקבת

זה אולי קושי בקבלת החלטות שגורם לדשדוש, כי את לא בטוחה מה כדאי לך לעשות עכשיו ואז נתקעת במקום.

קשה לך בכללי עם החלטות?

ממש לא יודעת אם זה הכיוון, אבל אולי ייגע בך.

חוץ מהנקודה האחרונה זה נראה בשיוק אני

אין לי עצות, רק הזדהות

אני מאוד מזדהה עם מה שאת כותבת כי גם אני נאלצתי לפתח הרגלי "ניהול עצמי" רק כבוגרת וזה מאוד לא פשוט.

אז כאן בעיניי הדבר הנכון הוא להתחיל מצעדים קטנים, קטנטנים, בוני אמון בינך לבין עצמך.

מה אני מתכוונת?

היום כשאת מחליטה לעשות משהו, זה לא ממש קורה.

נכון?

נניח את מחליטה לעשות משימה של העבודה ובפועל נמרחת ואת עושה את זה ברגע האחרון.

כלומר כשאת אומרת לעצמך "אני אעשה כך וכך, יש בך איסה קול, מודע או לא, שמגחך לעצמו ויודע שזה לא יקרה בזמן שקבעת לעצמך (אם בכלל קבעת וזה לא נשאר באוויר).

ולכן אני קוראת לזה "צעדים בוני אמון", את צריכה להאמין לעצמך שאת תצליחי להגשים את מה שאת מבטיחה לעצמך, וזה לא משנה אם את מבטיחה לעצמך לסדר את החדר או להתקשר לקולגה מהעבודה.

ההתחלה היא בצעדים ממש ממש קטנים.

את אומרת לעצמך "עוד 2 דקות אני אקום מהספה" ובאמת לקום מהספה.

לא אחרי חמש דקות אלא שתי דקות, כי זה מה שאת החלטת.

על כל ניצחון קטנטן כזה, תרימי לעצמך.

משימות גדולות פרקי למשימות קטנות, שימי לעצמך זמן לביצוע ותתלהבי מבפנים על כל צעד קטן שקבעת לעצמ לעשות ועשית.

במשימות "גדולות" שמורכבןת מהרבה משימות קטנות אבל אפשר לעשות הכול בפרק זמן קצר, אני אוהבת לשים לעצמי טיימר, על כל המשימה או חלקים ממנה.

זה עוזר לי להתמקד ולהתעודד שזה רק עוד איקס זמן

ואני מבטיחה לעצמי שאחרי הטיימר ניקח הפסקה (ובאמת לחזור מההפסקה למשימה הבאה! אבל זה לאט לאט אחרי הרבה צעדים בוני אמון)

ותהיי גאה בעצמך על הצלחות.

אם את רוצה עזרה מקצועית, בעיניי אימון אישי יכול להתאים פה מאוד.

אה ועוד משהו, שדי סותר את השרשור הזה אבל בכל זאת... תתנתקי מכל הפורומים, הרשתות החברתיות וכו', זה שואב ברמות.

גם לזה את יכולה לקבוע לעצמך דד ליין ולעמוד בו, נגיד עד יום שני ב14:00 להתנתק מהרשתות החברתיות, בערב יום כיפור ב16:00 להתנתק מפורומים, סתם דוגמה ללו"ז כזה.

רק כותבת שאני מצאתי פודקאסט שקצת התכתב עם זה, קוראים לו אנשי הקשב ..

ועוד משהו קטן, אני רואה את זה על עצמי כמו התמכרות, ואני יודעת שלהתנקות מהדופמין שזה מייצר לוקח לפחןת שבועיים, אני גם במאבק תמידי על זה , ומחפשת פתרון. מחזקת אותך!! ושתדעי שהאשמה זה חלק מהמעגל הזה ... בזבוז זמן, אשמה ,חוסר הצלחה

הדחיינות הזאת מתבטאת בעוד נושאים בחיים?

ושרשרת אליי בטעות?

מה שעזר לי -

להיות סלחנית כלפי עצמך. זו את כרגע, רגשי אשמה ויסורי מצפון על כל יום ויום לא מקדמים. מותר לפעמים להימרח ולהיות פחות יעילים. מותר לטעות ומותר להודות שאנחנו לא יודעים משהו. זו עבודה בשינוי החשיבה, אבל זה אפשרי.

למצוא מה הזמנים היעילים שלך. כשאת כן יעילה, באיזו שעה ביום זה קורה? אצלי זה ב10-15. אני מראש לא מתחילה לשבת על דברים קשים לפני וברגע שאני רואה שעברתי את שלב היעילות אני נותנת לעצמי הפסקה ארוכה. אחר כך לפעמים יש עוד זמן יעיל, אם נחים מספיק.

לכתוב על דף את המשימות שצריך לעשות היום ולהרים לעצמך על כל משימה שסיימת. גם אם היו 20 משימות וסיימת 5, זו הצלחה. לאט לאט תלמדי את עצמך לסיים יותר משימות וגם להיות ריאלית בכמות שאפשר להספיק ביום.

לזהות מתי הגלישה היא התחמקות ממשימה, לנשום עמוק ולהגיד לעצמך "אני מתחמקת מלהתקשר לשמוליק ולכן מוסחת" ולבצע את המשימה שהתחמקת ממנה. אפילו דבר קטן כמו לנסח טיוטה לבקשה משמוליק. העיקר להפסיק להתחמק

ורוצה לתת לך משהו שממש עזר לי- מדיטציות.

אבל לא ארוכות ומתישות (שבסוף לא עושים), אלא כאלה של 5 דקות, ממוקדות (אני משתמשת באפליקציה שנקראת Mymedi מאמינה שיש עוד הרבה סוגים ברשת).

כבר אחרי שבוע בערך של תרגול התחלתי לראות שיפור. זה ממש מאמן את המוח להיות נוכח ב'כאן-ועכשיו'. גם באמצע יום עבודה, אם אני מרגישה שאני מאבדת פוקוס, אני יושבת עם עצמי אפילו שתי דקות (אני כבר מכירה את התרגול בע''פ...) ואח''כ אני חוזרת ממוקדת יותר.

יש שם מלא תרגולים, רובם בתשלום אבל יש גם חינמיים.

בתקופת הקורונה היו מעלים כל יום תרגול אחד חינמי, ואז התאהבתי בה. עכשיו באמת הרוב סגור.

אבל מי שלא מחפש גיוון וסבבה לו עם 'עוד מאותו דבר'- היא אחלה גם בגרסא החינמית.

נראה לי כדאי לך לבדוק את הכיוון של קשב ואם נראה שזה כן הכיוון אז נראה לי טיפול קוגפאן ממש מתאים לקושי שלך. בדיוק עובדים שם על אסטרטגיות לניהול עצמי.