אני מבינה למה מטרידות אותך שעות השינה שלה, זה באמת נושא חשוב.

אבל למה מטרידה אותך ה'אובססיה'?

אם יש לה אובססיה קטנה כזאת, שחייבים להגיד לילה טוב שוב ושוב, מה בעצם כל כך גרוע בזה?

אני מקווה שאני נקראת בנימה הנכונה. זו לא שאלה רטורית או קנטרנית, אלא התעניינות אמיתית, ואני חושבת שמאוד חשוב להקדיש אליה תשומת לב, כי מה שקורה בין שתיכן מושפע מאוד מהעולם הפנימי - של שתיכן, ונשמע כאילו יש שם משהו בעולם הפנימי שלך שקורא לתשומת לבך. הכפתור שנלחץ שם כשהיא צועקת לילה טוב וזה משגע אותך לא נלחץ סתם... יש שם משהו נורא מציק, ככה זה נשמע.

מוזמנת לפתוח פה עוד, אם את בעניין.

ואם פספסתי לגמרי, תרגישי חופשי להתעלם

למה לכעוס? למה עצבים?

זה בדיוק ההיפך ממה שצריך לעשות.

ילדה בת 12 שלא נרדמת עד 11, זה לא דבר נדיר.

האם יש אובססיה או לא - מכאן אי אפשר  לאבחן, כמובן.

אבל כדאי שיהיה ברור, שאם יש לה - אז מה שאת מגיבה כך, רק יעצים את זה..

[וגם לא חייב שיש. זה דבר ממש מצוי שילד מרגיש צורך לומר לילה טוב לפני שנרדם - ולקבל בחזרה. נותן קצת ביטחון, קצת בחינה של "קריאת שמע"...]

הקיצור, תעני לה בחזרה בחיבה וברגיעה: לילה טוב מתוקה, חלומות מעולים.. או משהו כזה. וזהו.

ואם  היא טיפוס רגיש וחששן, תרבי חום,אהבה, עידוד, הקרנת אמון. 

אם תחשבי עם הזמן שיש איזו נטיה אובססיבית, את יכולה לקחת אותה לאיבחון.

הצלחה רבה.

לילד כזה.

וזה באמת הדבר האחרון שיש כוח וחשק לעשות בעשר - אחד עשרה בלילה , אבל זה יכול להיות לתועלת רבה גם לה וגם לך.

ממש שטפתם אותי... אבל אני מבינה למה.

אני באמת מאבדת סבלנות לגמרי בשלב זה שהיא כבר סוף סוף במיטה אחרי שישבנו לפני כן ושוחחנו בנעימות על כל מה שאפשר ונפרדנו. ואז שוב היא חייבת לצעוק 'לילה טוב' ולא משנה מה.

וכן, אתם צודקים בכך שעלי לתת יותר חום ואהבה. יכול להיות שזו מעין בדיקה שלה.

אבל חוץ מזה, התנסחתי כנראה לא כ"כ מדוייק. כאילו יצא ש'הבעיה' שלי היא שעת השינה שלה. ברור שהיה נחמד אם היתה נרדמת ב9 וחצי אבל לא זה מה שמפריע לי. ממש ממש לא.

אני באמת מודאגת מהצורך הפנימי שלה לצעוק 'לילה טוב'. זה כאילו מן אמונה פנימית שרק כך תרדם. כך נראה לי. היא גם חייבת ללכת לשירותים לפני (בצמידות) שהיא נרדמת. אז אם היא שוכבת נגיד 40 דק ולא נרדמת, אז היא תקום מדי כמה זמן שוב לשירותים. שוב גם כאן זה נראה לי מעין אמונה פנימית שרק אחרי הליכה לשירותים היא תרדם. אז אם לא נרדמת  - כדאי ללכת לשירותים ואז תבוא השינה.

לא יודעת אם אתם מבינים אותי. 

לי לדוג' היתה פעם מן תופעה שלפני השינה הייתי הולכת פעמיים לשירותים (לפני   כשנה). זכור לי שידעתי בשכל שזה מצחיק שאחרי 5 דק' של התארגנות אצטרך שוב לשירותים, אבל בפועל הלכתי שוב וזה הרגיע אותי. שמעתי פעם שכל האנשים הם אובססיביים ברמה נמוכה כלשהי. אבל פה השאלה והדאגה שלי - מכיוון שנראה לי שבאופיה יש לה נטיה למחשבות כאלו - איך אני גורמת שזה לא יקרה. שלא תפתח תסמינים אמיתיים. שמעתי עכשיו בסביבתי על מקרה ולכן עולות לי נורות אדומות.

אז, מה שד. אמר - שאם היא אובססיבית - אם אצעק זה יגרום לזה עוד יותר להקבע - אתה צודק. אני ממש משתדלת להתעלם. אבל נראה שאין לך מושג עד כמה זה קשה ומשגע. כאילו דווקא בגלל שזה מדאיג אותי - כשזה מגיע - אם אני ממש לא עוצרת את עצמי בידיים - יוצאת לי צעקה "כבר אמרתי לך לילה טוב. למה שוב את צועקת? את לא שמה לב שיש ילדה שישנה לילך...?" וכדו'. וואו, אני ממש עצובה מזה רק מלקרוא את זה.

אבל כמו שאמרנו - זה רק מעצים.

את צריכה להבדיל בין החששות ה"איבחוניים" שלך (שגם הם לא כ"כ נוראיים. זו בעיה קלה יחסית, וניתן לטפל בה מצוין, גם כשקיימת).

ההתייחסות שלך, תהיה ללא כל קשר לחשש ה"איבחוני". מבחינתך, יש ילדה שצועקת לך לילה טוב וזה עוזר לה להחליט שזהו, נרדמים, אז את עונה לה בחזרה בחיבה: לילה טוב ממיל'ה. וזהו..  והאמת, שזה גם לא חייב להיות קשור כלל לאובססיה. כי כשילד נרדם, לפעמים הוא צריך "להיפרד" לפני שנכנס לשינה. גם אם היתה יוצאת מהבית אחרי שוחחתם כמה דקות קודם, היתה צועקת: להתראות...

גם ההליכה לשירותים, מבחינתך זה שהיא צריכה להרגיש את עצמה בלי שמץ צורך לזה לפני השינה - ולכן היא הולכת.

כך תתייחסי, ותהיי רגועה בנושא השינה.

מן הסתם, זה גם ירגיע את האוירה סביב זה.

תנסי כך שבועיים שלושה, ותראי אם העסק נרגע.  יהיה יותר טוב לשתיכן.

ועוד זמן-מה, אחרי שירד לך הלחץ מזה - אז אם את מבחינה שאכן יש כאן אובססיה מסויימת, אפשר ללכת לאיבחון. זה לגמרי לא סוף העולם. ניתן לטיפול פשוט למדי. 

ובכללי, כמה שהאוירה יותר רגועה ולא נלחצת מהנושא הזה - זה מועיל גם אם יש אובססיה כלשהי.

אני חושבת שתחושות הבטן שלך עשויות להיות מוצדקות.

מצד אחד אל תתעלמי מהן, מצד שני, אל תדאגי מדי.

יש איך לעזור. על ידי אחד מתחומי הרפואה האלטרנטיבית.

תודה לכולכם על התשובות. אשתדל מאוד לעשות את מה שד. כתב. הסברת מצוין ואנסה להסתכל על זה מזוית הראיה הבריאה שלך.

הילדה הזו מהממת ומיוחדת מאוד. היא גם רגישה מאוד מאוד ומנתחת דברים שקורים כמו אדם מבוגר עם עשרות שנות נסיון.

פשוט אני רואה את ה'אובססיה' הזו גם קצת בתחום הדתי. לדוג' - היא שמעה על מישהו ששם אבקת סודה לשתיה בנעל (כדי לספוג את הריח). אז היא הגיבה - זה מותר? אין פה בעיה של אוכל שאסור לדרוך עליו???

ככה כל כמה ימים יש לה שאלות של שפיצים.... אנו עונים לה והיא מקבלת את זה.

אני אשתדל להרפות.

ולך ד. - רשמת שגם אם ישנה אובססיה זה ניתן לטיפול בקלות. אז לא נראה לי שאתה צודק. אולי בחלק מהמקרים. אני מכירה מישהי שנמצאת עכשיו עמוק בתוך זה ולא מצליחים לאזן אותה עדיין תרופתית - כבר חצי שנה והיא הולכת לשיחות. בכל אופן חוץ מלנסות לטפל בעצמה החיים שלה הרוסים כי כל האנרגיות שלה שקועות במחשבות אובססיביות.

אז כמו שאמרתי, לדעתי יש אנשים שיש להם נטיה לזה. אבל אני מקווה שעם כלים נכונים אפשר לעזור להם לא להכנס לפלונטר המאוד הרסני הזה. אני לא יודעת מהם הכלים.

שיהיה רק טוב לכולם.

שני דברים:

א. הכי חשוב שאת תרפי לגמרי. לפני הכל, תפסיקי לחשוב למה הילד הזה עושה ככה, ולמה הילד הזה עושה ככה... הם יסתדרו וגם לך יהיה יותר קל בחיים..

השאלה שלה על האבקת סודה בנעל, היא שאלה יפה. ילד יודע שלא דורכים על אוכל, אז הוא שואל.. אין כאן שום דבר אובססיבי.

אתם תחייכו למשמע שאלותיה בהנאה מחוכמתה, תענו לה, וזהו. זה לא כמו שאלות מופרזות של "אישור" לעצמה, שאז באמת יש ענין לקצר. קחו הכל בנחת. 

ב. בוודאי שמישהי כמו שתיארת, זה לא מצב טוב. אבל אכן, ניתן לטפל בנושא כזה, קוגנטיבית ותרופתית, יפה מאד, בזמן קצר למדי - ולהביא למצב שזה לא יוביל את החיים. זה טיפול יותר "טכני" מאשר כל מיני הסתבכויות פסיכולוגיות. אכן (שמעתי את הדברים הללו ממומחים לנושא), יש אחוז מסויים שהטיפול אינו עוזר להם כראוי. אבל זה אחוז קטן יחסית.

צריך ללכת למומחה כדי לאבחן ולקבל טיפול נכון.

אבל, כמו שכבר ציינתי, ה"טיפול" הראשוני הכי נכון - בין אם יש לה משהו, ובין אם זה רק בראש של האמא.. - הוא לקחת בקלות. לא להתרשם. לא להיסחף לשיחות של "חששות" למיניהם, לשדר אוירה שמקבלת דברים בנחת, לא מתרשמת מידי, עונה עניינית וברוח טובה. זה ישרה רגיעה ונינוחות גם על הילדה.

קחי כמה שבועות ככה - ואז תראו אם כדאי גם איבחון אצל מומחה. גם אם תחליטו שכן - אז גם זה בלי להילחץ אל תקחי דוגמאות ממקרים קיצונייים. 

הצלחה רבה.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....