בדרך לעצמי 
הנופים מתחלפים, 
בניינים לא גמורים, 
שבילים של אמת. 
ערימת חלומות 
כמו מגדל של קלפים, 
שנפל וניצל, 
ושוב התמוטט. 

בדרך לעצמי 
אני ירדתי נמוך. 
את כל מה שפשוט 
למדתי לסבך. 
בעולם המשוגע הזה 
רואים הכל הפוך. 
כדי לצאת נקי 
צריך להתלכלך. 

ופגשתי את עצמי 
שלם ומפורק, 
הולך על חבל דק, 
מחפש ת'משמעות. 
על כביש צר 
שלא נגמר, 
אני סגרתי ת'מרחק. 
כדי להיוולד מחדש, 
צריך קודם למות. 

בדרך לעצמי 
אני חוזר להתחלה, 
במקום לבחור מילים, 
עכשיו אני שותק. 
יש לי דלת לדמעות 
כבדה ונעולה. 
אני מזמן כבר לא 
פותח לכל מי שדופק.

(עידן יניב)

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול