איך התחלתי לבשל בקלילות?
וואו. מאיפה מתחילים את הסיפור הזה.
זה סיפור, שביקשה ממני משתתפת בסדנה שלי, והוא מדגים חלק מהתהליך והעקרונות שאנחנו לומדים בסדנה.
אני אתחיל בהתחלה, אבל אתן רק כמה נקודות, בסדר?
הנפילה הגדולה שלי בתחום האוכל התחילה, כשהתחילו הבחילות בהריון הראשון.
בקצרה אגיד רק, שלא יכולתי להיכנס למטבח יותר.
רק האיש הכין אוכל מאותו רגע.
וככה נדלג על כמה הריונות, מתוכם הצליחו שתי לידות, ונצא מהצד השני עם הבעיה, שנעשיתי מאוד חולה והגעתי ממש לקשיי תיפקוד בבית. חלק מזה נגרם כתוצאה מרגישות שלי לגלוטן אבל לקח שנים עד שהבנתי את זה.
התחלתי בתהליך של שיקום, שכלל גם עבודה על כל מה שקשור באוכל.
יום אחד ביקרתי עם אישי והילדים אצל דודתי בגליל. לא זוכרת מה היה, רק שלא היינו אמורים לאכול אצלם צהריים, אבל בסוף החליטה דודתי באופן ספונטאני שנשב לאכול. בשיא הקלילות שלפה כל מיני דברים והכינה על המקום כמה תבשילים, סלט וכדומה. לתחושתי, ממש תוך דקות התחילו להופיע מאכלים על השולחן. כל אחד מצא משהו לאכול, ונהנינו מאוד. הרגשתי שדודתי גם התייחסה לכל ילד בסבלנות ובאהבה: היא גם טרחה לדאוג שיהיה משהו שכל אחד מילדי הקטנים הבררנים יסכים לאכול, וגם לא עשתה עניין ממה שלא אכלו או לא גמרו.
זה השאיר עלי רושם עז.
כעבור כמה שבועות נפגשנו לטיול נחמד בחיק הטבע בגליל עם בת דודתי.
במקור חשבנו שנלך לאיזו מסעדה, אבל בסוף לא התחשק לנו בכלל. החלטנו ללכת אליה. הגענו ישר למטבח ועמדנו שלושתנו (המבוגרים) לקלף, לחתוך ולהגיש לשולחן, כשהיא מנצחת על העבודה, מערבבת, מקפיצה, ומלהטטת בסירים, במגשים, בקערות ובמחבתות. צ'יק צ'ק הופיעו מאכלים על השולחן, כל מיני סוגים, בלי שום מחוייבות לארוחה מסודרת או ל"איזון תזונתי".
בת דודתי אמרה "העיקר שיהיה אוכל".
ממש כמו אמה, גם היא הכינה כל מיני דברים מכל מיני סוגים (תפוחי אדמה בתנור, פסטה, סלטים, לחם וחמאה, חביתות ועוד), מתוך מחשבה ש"כל אחד ימצא משהו לאכול", וכמו אמה, גם היא לא עשתה עניין מזה שהילדים אכלו מבחר מאוד מאוד מצומצם ממה שהיה, גם לא הסתכלה בכלל על הכמויות.
אני זוכרת שהרושם החזק ביותר שלי משני הביקורים האלה היה של קלילות.
והפנמתי מאוד עמוק את המשפט ששתיהן ביטאו בצורה זו או אחרת "העיקר שיהיה אוכל".
כשחשבתי על זה, הבנתי שהביקורים האלה העמידו אותי מול אמונות מגבילות שהיו לי:
– הכנת ארוחה היתה קשה לי. הייתי צריכה להיערך לזה רגשית, לא היתה שם קלילות. אז גם לקח לי יותר זמן להכין את הדבר הכי קטן.
– הפרפקציוניזם שלי תבע שכל ארוחה תהיה "מאוזנת" והרמונית ומסודרת ומתוכננת. ואלה היו דרישות כבדות מדי לרמה הקולינארית והתיפקודית שלי באותו הזמן. ולכן הן שיתקו אותי. במקום שייצאו לי ארוחות כמו שרציתי, לא בישלתי כמעט בכלל )-:
– גיליתי משהו מדהים במיוחד: חלק מהמאכלים, לא היו טעימים לכולם, וזו בכלל לא היתה בעיה. פתאום תפסתי שהיתה לי אמונה מגבילה ש"האוכל שאני מבשלת חייב להיות טעים ומדוייק". מסתבר שדרשתי מעצמי רמה של מסעדה טובה, ולא הייתי מודעת לזה בכלל. וואו כמה שזה מפחיד ומשתק. איזה עץ גבוה לטפס עליו!
– הפרפקציוניזם שלי היה אכול דאגה, שצריך למצוא ארוחה שתתאים לכולם. אז נתקעתי ולא ידעתי מה להכין. פתח היציאה היה מה שהן עשו: מגוון. כל מיני דברים קטנים ככה שכל אחד ימצא כבר משהו לאכול. לא צריך למצוא את קבוצת החיתוך שגם אני רוצה וגם הבת רוצה וגם הבן רוצה (האיש לא בררן, הוא לא היווה בעיה…). רק צריך שיהיה לפחות דבר אחד שכל אחד יסכים לאכול.
– הסתבר לי, שהיו לי המון מגבלות במוח: לא מערבבים מאכלים של "ארוחת בוקר" עם מאכלים של "ארוחת צהריים" או עם מאכלים של "ארוחת ערב", "אם אוכלים את א' אז לא מגישים גם ב'" וכן הלאה. זה הטיל עלי מגבלות קשות. כשהן הניחו תפוחי אדמה בתנור (ארוחת צהריים) לצד חביתה (ארוחת ערב), ירקות חתוכים לצד סלט (חשבתי שצריך או-או), קציצות (ארוחת צהריים) לצד אבוקדו, ופירות לצד לחם וממרח (ארוחת בוקר/ערב), הבנתי פתאום שההגבלות שלי מיותרות. הכל אוכל.
– הפרפקציוניזם שלי הרגיש מאויים כשאיזה ילד לקח לצלחת אבל אכל רק קצת, או לא רצה כלום, או ישב מול שולחן עמוס מאכלים נפלאים ואכל רק לחם. פחות בבית, יותר כשהתארחנו. היה לי לא נעים מהמארחים. אבל גם דודתי וגם בת דודתי התייחסו באהבה ובקלילות להעדפות של הילדים, מתוך הבנה עמוקה לנפש הילד.
הן לא היו "קשורות" למה ששמו על השולחן. זה היה סתם אוכל. זה לא סימל שום דבר. לא ערך עצמי, לא כשרון בישול, כלום כלום. סתם אוכל. פשוט אוכל.
לא היו שם ציפיות, לא היתה שם אג'נדה, הערך העצמי שלהן לא היה תלוי באוכל – לא בכמות, לא באיכות, לא בשום דבר.
מצפייה בהתנהלות של שתיהן סביב האוכל, האמונות המגבילות הרבות שלי קיבלו סוג של הארה. כאילו האירו בפנס לתוך נפשי וחשפו כל מיני "תנאים" שהצבתי בפני עצמי, שלא היו נחוצים בכלל.
לא חשוב אם האוכל בריא או לא בריא. העיקר שיהיה אוכל.
לא חשוב אם האוכל מאוזן תזונתית. העיקר שיהיה אוכל.
לא חשוב אם הילד אוכל רק דבר אחד מתוך העשרים ששמתי על השולחן. העיקר שאכל אוכל.
לא חשוב אם האוכל טעים. העיקר שיהיה אוכל.
לא חשוב אם האוכל הגיע לשולחן בחלקים-חלקים. העיקר שיהיה אוכל.
כך התחלתי להרפות מהתנאים והדרישות התובעניים שלי.
אמרתי לעצמי: "העיקר שיהיה אוכל".
מה שיכולתי, מה שהיה בכוחי, שמתי על השולחן. אז אם היה לי כוח לעשות רק תפוחי אדמה ופסטה וירקות חתוכים, זה מה ששמתי. והילדים אכלו בשמחה רבה, ושבעו. מי אמר שחייבים לתת בשר או איזו מנת חלבון אחרת עם תפוחי האדמה? נכון, זה עדיף, אבל הרי במוח שלי ה"עדיף" תורגם ל"חובה!", וככה לא ידעתי מה להכין בכלל, והתעכבתי, ונלחצתי, והילדים היו רעבים!
אז זרקתי את כל הכללים שלי לפח.
העיקר שיהיה אוכל.
מה עושים עם הפחד שאני נותנת לילדים שלי אוכל מזיק?
אומרים לו: זו סתם לחישת הנחש של הפרפקציוניזם. יש סדר עדיפויות: קודם, שיהיה אוכל. אחר כך, שאני אתחזק. אחרי זה, יהיו לי כוחות לרמה הבאה.
קודם נשתקם.
נכניס קלילות.
נכניס חופש.
נעיף את התנאים והאמונות המגבילות לכל הרוחות.
נעשה את החיים קלים.
נדרוש מעצמנו רק את מה שאנחנו יכולים לעשות ברגע הזה בקלות.
שום תנאי לא חשוב.
העיקר שיהיה אוכל. זה מה שחשוב.
ומהמקום הזה, של החופש והקלילות והרשות, היה לי כוח להכין פשוט אוכל.
ומשם, צמחתי.
ביססתי ודישנתי קרקע של שמחה ותחושת הישג ומוכנות להכיר בהישג שלי (להתגבר על הפחדים, להתגבר על הפרפקציוניזם המשתק, להתגבר על המגבלות, ולהכין אוכל שלא עמד בקריטריונים שלי מהעבר).
ועכשיו יש שם אדמה פורייה ויציבה, שעליה אני עומדת ומסוגלת להכין שלוש ארוחות צהריים שונות בעת ובעונה אחת, כולן מחומרי יסוד בריאים (לבת, צמחונית; לבן, בשרית; לי, נטולת גלוטן).
מה שהפחד והלחץ והדרישות והתובענות לא עשו – עשו הקלילות והשיחרור והשמחה.
לאט לאט.
אתם יודעים שגם מסע של אלף קילומטר מתחיל בצעד אחד – אבל תראו לאן הגעתי כבר!
באהבה,
מבשמת
