בס"ד.
התורה מספרת לנו על משה ואהרון. ה' מתגלה למשה בסנה ומצווה עליו לגאול את בני ישראל. משה אומר לה': הרי אני כבד פה וכבד לשון, ואיך אוכל לדבר עם פרעה? עונה לו ה' שאהרון יהיה ה"מתורגמן" שלו. הוא יביא את דבר ה' למשה אל כל העם ולפרעה. אהרון, ללא שום קנאה באחיו הצעיר שלוקח ממנו את ההנהגה, יוצא לקראת אחיו המדברה.
המדרש אומר שאם אהרון היה יודע שהתורה תספר לנו על זה שיצא לקראת אחיו, הוא היה יוצא לקראתו בתופים ובמחולות. מדרש זה הוא תמוה מאוד. האם כך פועל אהרון הכהן? הוא מחליט מה לעשות לפי "איך שזה יראה לתקשורת" ואם היה יודע שה' "יפרסם את זה בעיתון" ז"א, יכתוב את זה בתורה הוא היה יוצא לקראת משה בתופים ומחולות? אם זה האמת, שיעשה אותה בלי קשר. ואם זה מיותר, למה שיעשה אם ידע שהתורה תכתוב?
במדרש, מופיע העניין הזה גם לגבי בועז. בועז נתן לרות המואביה 6 שעורים. ואומר המדרש שאם בועז היה יודע שייכתב על כך במגילה, הוא היה מאכיל אותה ברבורים אבוסים. הקושייה שלנו שייכת גם כאן. האם כך פועל בועז?
אלא, שכשאהרון יצא לקראת אחיו, הוא ראה את המעשה שלו כמעשה בין אחים. כעדות לכך שאין בינהם קנאה. הוא לא ראה את המעשה שלו כמעשה שמבטיח את גאולתם של ישראל, נדמיין לעצמנו מה היה קורה אילולי אהרון ומשה היו פועלים במשותף, מה היה מתרחש אם היה פיצול בהנהגה וכל אחד מהם היה "מוציא את בני ישראל ממצרים", היציאה ממצרים לא הייתה יכולה להתבצע כשיש שני מנהיגים. ואם אהרון היה "תופס" שזה מה שהמעשה שלו מעיד, וודאי היה מעריך את מעשהו הרבה יותר.
כך הדבר, לגבי בועז. בועז ראה את נתינת השעורים לרות כחסד פרטי. הוא לא חשב שממעשה זה תצמח ישועה לישראל, שממעשה זה יוולד דוד מלך ישראל, מלך המשיח. ואם בועז היה מודע לכח העצום ולהשפעה הגורלית של החסד שעשה, היה מעריך את המעשה שלו הרבה יותר.
כמה פעמים קורים דברים כאלו. כוח עצום עומד בידינו. מעשה בעל השפעה גדולה אנחנו עומדים לבצע, ואין אנו מודעים לכך...
הגמרא במסכת חגיגה (דף י"ב ע"ב) אומרת: "אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה רואות, עומדות ואין יודעות על מה הן עומדות".
מסופר על אדם שעמד להתאבד. כבר התכונן נפשית, כתב מכתבים וצוואות וכרך את החבל סביב צווארו. ברגע האחרון, הוא מקבל SMS : "אחי, לא רואים אותך בזמן האחרון!", אותו "מתאבד פוטנציאלי" החליט ברגע האחרון, שאם יש בעולם אנשים שאוהבים אותו, אנשים שחושבים עליו, שווה לחיות. לחיים יש טעם. יש סיבה.
אולי הסיפור הזה הזוי, אבל יש בו הרבה מן האמת. לפעמים, במעשה אחד קטן. בהארת פנים לחבר, באמירת שלום, ביצירת קשר. אתה מחזק מאוד את אותו אדם שכ"כ זקוק למילה טובה...
וזה המסר שאני חושב שכולנו חייבים לקחת לחיים. דבר ראשון - להיות מודעים למה שאנחנו עושים. להכיר בערך עצמנו. אבל דבר שני, שהוא חשוב הרבה יותר- לשים לב למתרחש סביבנו. לחבר/ה במצוקה (ומצוקה זה גם סתם מצב רוח נאכס שהוא קם איתו בבוקר...), לאיש שפגשנו במקרה וזקוק להתייחסות, למילה טובה. לעידוד...
ונסיים בדברים בהם סיים הרמב"ן באגרתו: "וכאשר תקום מן הספר, תחפש באשר למדת, אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו"...
