עכשיו ההורים שלי מגעילים, ועוד צועקים עלי שאני הלא בסדר.

תמיד אני הלא בסדר

תמיד אני הורסת להם הכל.

אני יודעת.

אבל שיפסיקו! שיפסיקו להיות כאלו רעים! שיפסיקו להבטיח דברים שהם לא מתכוונים לקיים! ושיפסיקו לפנופף בעובדה שלא עברתי לטליה כאילו זה הופך אותם להכי בסדר "הייתה לך אופציה לצאת מהבית, בעיה שלך שלא רצית" זה לא אופציה. זה שטות-גם על זה הם הבטיחו שברים, שכן ולא יקרו כשאני לא אהיה בבית

אבל ב4 ימים שאני לא בבית הם לא הצליחו לעמוד בהבטחות האלו, מה היה קורה אם הייתי יוצאת מהבית ל4 שנים?

כל השיקולים שבגללם לא רציתי לעבור-אוף! הכיתה שלי♥. בנ"ע, שזרקו אותי כי לאף אחד שם לא אכפת ממני אחרי שנתתי להם את החיים. ההורים שלי-שהם האנשים הכי רעים שאני מכירה. נשאר לי רק את הכיתה שלי.

די עם השקרים.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול