אז אמא מהר מהר הושיבה את דני על הרצפה וכיסתה אותו בשמיכה

וכשסבתא באה היא התיישבה על דני כי היא חשבה שהוא כיסא.

ואז סבתא אמרה: איפה דני?

ואמא אמרה: הוא הלך לחברים בדיוק.

ואז סבתא אמרה: חבל, רציתי להביא לו שוקולד

ואז דני שמע שוקולד

ודני אוהב שוקולד!

אז הוא קפץ וצעק: שוקולד?!

וסבתא התגלגלה אחורה וכולם מוחאים כפיים ושמחים שההצגה נגמרה, כי בכל זאת ראינו אותה כבר 378690 פעם לערך.

"אין חניכה ממורמרת, יש חניכה שרוצה צומי"

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול