קשה להתמודד לבד.

שוב לא הצלחתי.

אמרתי לשתיים.

בהתחלה רק לה.

אבל הייתי חייבת גמלה.

למה אני לא יודעת לסתום?

אוף.

תסתמי.

תסתמי.

תסתמי.

אני חייבת להגיד אתזה לעצמי הרבה.

וואו עבר חודש.

הרבה זמן.

בעיה שלו.

אני חזקה.

אני חזקה.

אני חזקה.

אני לא ייכנע.

הוא יבין שאני לא משחק.

טוס לי מהחיים.

טוס.

לי.

מהחיים.

מובן?

בעצם אולי לא.

תשאר.

שאני ירגיש חזקה.

כי אני לא באמת.

רק בהרגשה.

וואי ישלי פיצול.

קיצור.

תעשה מה שאתה רוצה.

נחיה בכל מקרה.

למה אני בכלל כותבת אתזה?

כי באלי.

תחשבו משת'ם רוצים.

לא אכפת לי מאפחד.

לא.

אכפת.

לי.

מאפחד.

כולל ממנו.

אוקיי?

תחדירי את זה טוב טוב למוח.

טוב טוב.

אני מדברת על עצמי בכמה גופים.

זה נשמע כאילו דיברתי אל מישי אחרת.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול