דפיקות בדלת. חבר של אחי.
הוא אומר לי משו, הוא מגמם.
לא רציני מידי, אבל מגמגם.
והקשבתי לו, ושתקתי עד שהוא יסיים לדבר-
לא נכנסתי לו באמצע (כמו שהכי קל לעשות), הנהנתי לו,
והלב שלי? רחש ממש, שמעתי אותו קופץ, הרגשתי אותו זז.
רציתי פשוט לחבק אותו.
לחבק חזק חזק ולא להרפות.
אני לא יודעת עד כמה קשה לך ההתמודדות הזו, חבר.
אני לא יודעת אם צחקו עליך בכיתה,
אני לא יודעת אם סבלת מזה,
אני פשוט מעריכה אותך.
על זה שאתה מדבר. לא נרתע.
אח שלי אוהב אותך, שתדע.
עכשיו הבנתי למה. איזה אדם שווה אתה.
איך באלי לעטוף אותך בחיבוק חם.

אני נכנסת לחדר.
בוכה.
מהתרגשות.

אוף כמה רציתי לחבק אותו וכמה התרגשתי לשמוע אותו
וכמה הערכתי אותו
וכמה אני מעריצה שלווו

אופפ
אני דומעת ממש.



(מתי אפסיק להיות רגישה?)