הלילה חלמתי שמצאתי את המחברת הירוקה.
אולי זה בכלל היה בבוקר. אני כבר לא יודעת.זה משמעותי בכלל?
אני רק זוכרת שההקלה ששטפה אותי הייתה כ"כ חזקה. ממש כאילו פגשתי איזה חבר שכבר חשבתי שלא אראה עוד.
כאילו רק כשראיתי אותה, מונחת שם, במקום כזה רגיל ומובן, זה הרגיש פתאום שיש איזה סדר הגיוני בכל הבלגן הזה שנהיה. אפילו לא ידעתי שהיא כ"כ משמעותית לי, או אולי ניסיתי להדחיק.
ואז התעוררתי עם מין געגוע בלתי מוסבר. רק לאחרונה הבנתי כמה שאפשר להתגעגע אפילו לחפץ
וזה אחרי שכבר למדתי שאפשר להתגעגע בצורה נואשת למקום.
אז הוא יצא.
ולרגע הצלחתי לנשום חמש נשימות אמיתיות של שקט.
ואז הוא חזר, ומשהו בי נרעד
ושוב יצא, ושוב חזר
וכשהוא הלך שוב, פתאום לא הצלחתי עוד לעמוד בזה.
ועצמתי את העיניים חזק, ודמיינתי את הריח הזה, של נוף פראי מתובל בעשן
וכ"כ התגעגעתי פתאום.. לריח, לרוח, אפילו לחושך הזה, שפעם ראיתי בו בעיקר בדידות.
ורציתי,
בצורה נואשת כל כך, שלא אצטרך לתפור את האירוע הזה בעצמי.
יש משהו מעורר רחמים בלנסות להחזיק שבר ליד שבר ולהגיד- "הנה כלי".
אבל אולי זוהי המציאות כרגע, ועדיף להשלים איתה מאשר להתכחש לה.
ובכל מקרה, זה קצת עצוב.
לא לרצות רחמים,
ובכל זאת להשתמש ברמז בכל קלפי הנסיבות מעוררות הרחמים, ולקוות שהן ייפעלו את פעולתן, ומישהו יופיע בקצה האופק, לפני שיהיה מאוחר מידיי, ואמצא את עצמי לבד. שוב.
אז בואי ונכתוב עכשיו.
נכתוב עד שלא יהיו מילים ולא אותיות, ולא שמיים שרואים הכל ולא עיניים לדמעות.
בואי ונכתוב עד שמבעד למילים אולי נצליח שוב להרכיב פיסת אנושיות אבודה.
א' ועוד אחת. אות ועוד אות.
אולי בסוף נצליח להרכיב איזו משמעות כפויה.
