| (Mina Chaya Roytman)
אני נמצאת חודשיים לפני סיום שירותי הצבאי ומרגישה שאוליי פספסתי משהו. אוליי אני לא בצבא הנכון? אוליי אני בעולם מקביל? כי הרי מוצג כאן בפרוטרוט שירות צבאי של חיילת דתיה אבל הצבא שלי כל כך אחר.
--
בצבא שלי, במשך כל הטירונות והקורס התפללתי לא פחות מביני"ש צדיק, 3 תפילות ביום ברזל. לעתים אפילו המפקדות/ים היו אלו שהזכירו לי שיש לי זמן תפילה.
בצבא שלי לפני טקס ההשבעה אחד מהרס"רים הבכירים של הבה"ד הפך את מחסן המדים בחיפושים במשך כמה שעות, כדי שלי ולחיילת נוספת תהיה *חצאית* לבנה לטקס.
בצבא שלי היה קידוש בכל ארוחת שישי ומפקדים וחיילות/ים שיושבים איתי ברגעים של זמן פנוי ומשחקים משחקי קופסא במקום לצפות בטלוויזיה בחדר השני.
בצבא שלי חברות חילוניות לחלוטין עם 0 ידע תורני נזעקו כאשר מישהי חיממה במיקרוגל החלבי אוכל בשרי, ורצו אליי לברר כיצד אפשר להכשיר את המיקרוגל מחדש.
בצבא שלי המפקד האישי שלי שחרר אותי ללא מילה לימי עיון בכל חודש, גם אם הייתה עבודה חשובה שלא סובלת דיחוי.
וכן, הייתה עבודה חשובה. למעשה, עבודה שנוגעת ישירות לבטחון מדינת ישראל. תתפלאו, אוליי זה רק בצבא שלי, אבל חיילות הן לא רק פקידות או לוחמות (שכבוד כל אחד מהתפקידים וחשיבותו במקומו מונח).
ויש עוד כל כך הרבה דוגמאות בצבא שלי, שאני תוהה,
אוליי אני ויוצרי הסרטון משרתים בצבאות שונים.
ושלא תטעו, היו גם התמודדויות אינספור, גילויי תרבויות והליכות זרים ומפתיעים, למרות שעברתי לא מעט מסגרות מעורבות קודם לכן.
אבל גם כל כך הרבה פעמים של תחושת שליחות אמיתית, של ידיעה שאם לא ההיכרות איתי ועם חברותיי הדתיות- סביר להניח שהאדם שמולי היה/תה ממשיך/ה להכיר דתיים רק מהעיתונות המסכסכת ("למה לא כל הדתיים סבבה כמוך?"), לשנוא ללא סיבה ולחשוב שאין סיכוי לאחדות.
והיו גם רגעים קשים יותר או רגעים של חוסר הבנה, אבל גם כל כך הרבה רגעים של פתיחות, של לבוא לקראת, של רצון אמיתי להכיר ולהתחשב גם כשלא נוח.
ואין לי דרך להסביר את תחושת הגאווה העצומה שיש בעמידה בטקס על מגרש המסדרים בחצאית מדים לבנה.
שבללכת ברחוב, ביחידה, בכותל או סתם באוטובוס כחיילת בחצאית.
מכל הקשיים וההתמודדויות רק הבנתי מהם הגבולות שלי, מה חשוב לי לשמר, אילו חיים אני רוצה לחיות.
איכשהו, בהכללה גסה אמנם אך מציאותית, מבין מעגל החברות הקרוב שלי דווקא אלו שהתגייסו נשארו דתיות ואילו רבות ממשרתות השירות הלאומי עזבו את הדת מכל וכל.
כמובן, ישנן גם כאלו שלהפך, הנקודה היא שלא המקום קובע את המשך הדרך הדתית- אלא הבת עצמה, חוזקתה ורצונותיה בלבד. אז אנא, אל תזלזלו בחוזקתנו.
אל תזלזלו ביכולתנו לעצב לעצמנו את הדרך, בחכמה ומתוך שיקול דעת וחקר מעמיק.
--
אז אוליי זהו צבא שונה ומקביל, לא יודעת, אבל בכל מקרה אני ממליצה ואמשיך להמליץ לבנות הדתיות-
פתחו את הראש.
אל תאמינו לכל תעמולה.
לכו לשרת על פי תפקיד ולא עפ"י מסגרת שמקובל/לא מקובל ללכת אליה, לכו להיכן שתוכלו לתרום מכישוריכן בצורה המיטבית.
מי יודע, אוליי תרוויחו חוויה מעצבת וטובה לכל החייים.
|
