אני מנסה לאחוז ביופי.
וזה הכי קשה בעולם, כי יופי הוא דבר חמקמק. אי אפשר לאחוז בו.
ומה זה יופי בכלל.
מה יותר יפה מחיבוק, מה יותר יפה משיר טוב. מה יותר יפה מצחוק פרוע. מה יותר יפה מהכיעור עצמו.
לנסות להחזיק יופי זה כמו לנסות להישאר באותו מקום. העולם ממשיך להסתובב. החול נופל מכפות הידיים. אנשים ממשיכים. הטיפות על החלון מתייבשות, אנשים הולכים הביתה.
אני מנסה לאחוז ביופי כי אני מאמינה.
אני מאמינה שיש יופי!
שללוש את היופי, להימלא כולי ביופי, זה אפשרי.
אני מאמינה שהעולם טוב. שאנשים טובים. שיהיה לי טוב.
אני מאמינה שאפשר לנצור בלב רגעים של יופי.
(לפעמים אני רוצה לאחוז מצלמה ולצלם לצלם.
לצלם את האנשים שאני אוהבת. גם כשהם חלשים. גם כשהם לא הכי יפים בעולם.
כשהם אנושיים. כשהיופי קורן מהם.)
אני רוצה למלא את העולם שלי כולו במילים יפות, בצלילים.
אני רוצה לאסוף רגעי טוב.
