והבדידות,

והשנים,

והלב הזה ש

לא ידע מרגוע

עם פרידה חיבקנו אוהבים בלהט

שם ליד ה

גן

נעול. לא שביל אליו, לא דרך

גן נעול - אדם. גן נעול

אחותי כלה

קומי צאי, קומי צאי

(ואם תלך מי יחבק אותי ככה

ואחרי שהלכת מה נשאר

לא נשאר

הלב שלי גנבת אותו

לב מושתל, שתול, שתיל, עץ השדה

וברחתי ממך עד אלי,

ולא מצאתי כלום)

בואי, אמא

שבי איתי עד שאגדל

מהרי נא והניחי על ליבי תחבושת

בטרם תשכיביני לישון

וספרי לי על הילד שהייתי

איך שמחתי על

הגשם הראשון

ירד לפני יומיים.

אחי הטוב, אני

זוכרת:

שתי עיניך

רחוקות ושוב שואף אל קירבך

שישכיח

אותך ממני ש

ישכיח

בך‎ את כל הרע שמאחור‎ ובחושך מר הוא

ישאל אותך‎

למה את בוכה משחזרת שוב את

מה שהיה

היה, העיקר

להתחיל

הכל מהתחלה, כמו

לנשום בפעם הראשונה

אני כאן

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול