לו"ז: רבע לעשר לצאת מהבית, אחת עשרה ורבע שיעור מחשבת, שתים עשרה שיעור נביא, רבע לאחת ארוחת צהריים, אחת ללמוד למבחן, שבע הפקות, שמונה ורבע ארוחת ערב (מה יש ביום רביעי?), ללמוד למבחן אם לא סיימתי, לקרוא, ללכת לישון. חמישי: שמונה שיעור ראשוןם, תשע ארוחת בוקר, לימודים עד אחת וחצי (לא זוכרת את המערכת), מבחן בתושב"ע, הביתה. שבת! 

יום ראשון: לימודים עד חמש וחצי, לדאוג לצילום ת"ז וכו', יום שני לימודים עד אחת וחצי, סיירת, שלישי כנראה סיירת או לימודים עד שלוש ורבע, רביעי כלום חמישי כלום שבתת! ואיפשהו באמצע עבודה בהלכה ולהתחיל ללמוד למתמטיקה. הסוף.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול