בית-ספר. מורה שמעכשיו תרצה להרוג אותי כל שיעור מחדש כי קראתי את "ילדי-הצל" עד הסוף.ביולוגיה.הספקתי לכתוב שיר. פיזיקה. דיבורים על תיאוריה. "אבל זה לא רק מ16 וחצי?" "לא,אפשר מ16" "נו, אז עוד חודש אני כבר יכולה לסיים את זה". שלוש שעות של לא להקשיב ולא לדעת מה קורה. לדעת בערך שדיברו על עמונה. הפגנה, תבואו. סניף. צבעים. הולכים להפגנה. מחכים שיבואו. הביתה.

ואוף. אני רוצה שיהיה טוב. ולא יהיה. וכל השכנועים של אנשים "רק תזכרי, שאני כל השנה הזו, לא ידעתי שזה יקרה." אין סיכוי בעולם שאני אצליח לעמוד בסיוט הזה שנה, חודש ואני מתפרקת ובוכה מזה כל יומיים. וזה לא יהפוך ליותר קל.

ואני רוצה שנסע, כי ההורים שלי הבטיחו וזה לא יקרה, אז חברות, אה-כן, אני צריכה למצוא כאלו.

כולם אומרים שהקב"ה מסדר את העניינים, יכול להיות שזה נכון, אבל למה זה יכול לפטור את בני-האדם מאחריות?

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול