אני מרגישה שאני סוחבת את עצמי היום.
אפילו, אפילו לא היה לי כח לצאת לקחת את אחיין שלי. מה? אבל זה אחיין שלך? איך אין לך כח?
אני עייפה. עייפה. גמורה.
גמורה בנפש גם.
נכון, אני עוצי, ונכון, אני הכי אוהבת בעולם לחבק ולהקשיב.
באמת.
אבל, היי, אני בנאדם. יש ימים שאני פשוט מרגישה רסיס וחצי, איך אמרתי בהתחלה? ימים שאת סוחבת את עצמך במשקל של 90 קילו, אם לא יותר.
זה הלב שכבד, והמחשבות, והרצון לישון עד אין קץ ולקום ליקום נעים יותר. מחבק יותר.
נמאס לי.
נמאס לי לראות תמונות, ולשמוע את הלב שלי נשבר.
להדקר מהרסיסים השבורים,
לנסות לחבר ולגלות שהלב כ"כ שבור שכבר כמעט ואי אפשר.
אבל, היי, אמונה. אמונה.
תאמיני שזה לטובה. זה הכי נכון לנו.
וואלה, דווקא מתוך הקושי אנחנו מוצאים כוחות שלא ידענו שיש בנו.
ואם כבר מדברים עלזה,
ראית היום שהייתי בלי מצב רוח.
ראית שהייתי כמו גופה מתה מהלכת.
ראית שהצטנפתי לי בצד עם הסריג התכלת הענק, והתרפקתי לתוך חיבוקו החם.
את רואה שאני לא משהו.
למהלמהלמה להעמיד אותי בניסיון?
לא תמיד אני יכולה להיות כלי שמקשיב. אני מצטערת.
אני רוצה. זה לא תמיד בשליטה שלי.
זאת הולכת להיות תקופה רצינית של עבודה עצמית.
פוףף.
עוצי. תעבדי על עצמך. את יכולה.
את תצליחי לתת לה, גם כשזה דורש ממך המון איפוק וסטייה רצינית מהאופי שלך.
תחייכי, טוב לך בחיים בסה"כ.
כאבת מספיק על עמונה, עוצי.
עכשיו תחווי אמונה. תאמיני. את יכולה.
אני מאמינה.

אני רוצה חיבוק של ים
ולזעוק לייקום שהוא סהכ בסדר,
ולהודות לה' יתברך על הכל.
אה, אני גם צריכה נגיעה קרה בכתל.