מקוה שיהיה לעזר =] בהצלחה!

1.

סיפור מתוך מלאכים כבני אדם (שמחה רז על הרב קוק)

הרב השתתף בחגיגת ייסודה של המושבה מגדיאל. נטעו שם נטיעות וכיבדו את הרב לנטוע את השתיל הראשון. השליך הרב את המעדר שהושיטו לו והתחיל לחפור את הגומה במו ידיו התבונן בו הרב זאב גולד, שאף הוא היה באותו מעמד וראה פתאום כי פני הרב בוערים כלפיד וכולו רוגש ועוד, והוא נוטע את השתיל באדמה מתוך אימה ופחד. תמה הרב גולד על כך ושאל את הרב "התרגשות עצומה זו על שום מה היא באה? הנה שותלים ב"ה מאות עצים כאלו בארץ" השיב הרב: "בעת שאחזתי את הנטע הרב בידי, נזכרתי בדברי המדרש (ויקרא רבה, כ"ה) על הכתוב (דברים י"ג ה') 'אחרי ה' אלוקיכם תלכו.. ובו תדבקון' וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים להדבק בכינה, אותו שכתוב בו (דברים ד', כ"ד) 'כי ה' אלוקיך אש אוכלה'?... אלא, מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה, שנאמר 'ויטע ה' אלוקים גן בעדן' (בראשית, ב', ח') אף אתם כשנכנסים לארץ - לא תתעסקו אלא במטע תחילה. - כי תבואו את הארץ ונטעתם כל עץ מאכל (ויקרא י"ט,כ"ג) והנה בשעה שאחזתי את השתיל להכניסו באדמת הקודש, נזכרתי בדברי רבותינו ז"ל והרגשתי שאני מתדבק בשכינה, וחרדה גדולה אחזתני."

2. 

http://www.kipa.co.il/jew/holidays/TuBishvat/3468.html

אוסף של קטעים...

3.

סדר ט"ו בשבט הוא דגם לאכילותינו במשך כל השנה - אנו מעלים על ידי האכילה והברכה את החומר לרוח, והופכים את הפרי הגשמי לאנרגיה רוחנית בתוכנו. זוהי מטרת בריאתנו - לברר טוב מרע ולהפוך חומר לרוח, כלומר להוציא יכולת, דיבורים, מחשבות ומעשים מכוח האכילה. תיקון וקידוש החומר הוא תהליך ארוך, קשה ועמוק, בו אנו נותנים משמעות וקדושה לעבודת החקלאי, המוביל, החנווני וכל מי שטרח בהכנת המאכל. בעשותנו מצווה, ברכה, תפילה או תורה, מכוח הקלוריות והאנרגיה שקיבלנו מהפרי, אנו מקדשים את העבודות שבדרך, והופכים את האמצעי למטרה, ומעלים את הכל מהעשייה לבריאה. (הרב שלמה בן אליהו)

4. פעילויות

פעילות עשיתי "חידות בציורים" של שמות של עצים, פרחים, פירות ושאר ירקות 

גם קשור באופן ישיר לנושא "חג לאילנות" וגם קשור לכך שעל מנת לפתור את החידה יש צורך להתבונן יותר ממבט שטחי אלא לנקודת העומק שבציור.

גם באכילה יש צורך להתעמק בשורש העניין להבין שעל ידי האכילה מעלים את דרגת הצומח למדבר. ומעשיה לבריאה.

5. עוד פעילות נחמדה לעשות שירה או קריוקי עם שירי הארץ...

6. פעילות של פונדו שוקולד עם פירות

7.

פעילות נוספת שעשיתי בעבר היה "סדר טו בשבט"

עם חברה עשיתי עיבוד לדברים שקבלתי מהרבנית ימימה על משמעות של 3 סוגי הפירות (עם קליפה, עם גרעין, גרעין וקליפה שאוכלים...) עם נקודות העצמה אישית:

צלחת ראשונה

פירות שאוכלים בהם גם את הפנים וגם את החוץ.

למשל: תפוחים, אגסים, אפרסמון, ענבים, חמוציות, תותים.

על סוג זה מבקשים: יהי רצון שאני ומשפחתי נהיה יפים מבחוץ ויפים מבפנים. שיהיה תוכי כברי.

יש במציאות פער בין המעשים לבין כוונת הלב.

יש אנשים שכלפי חוץ נראה שהם עושים דבר מה , אך מבפנים מגלים שהכוונה אינה תואמת את הנראה לעין.

המציאות הרצויה היא התאמה בין הפנים, הכוונה לבין החוץ, המעשה שרואים. כאשר אין סתירה בין השניים נוכל להגיע לשלמות עם עצמינו ועם ראות אחרים אותנו.

יהי רצון שנהיה כפירות שלמים אלו המפגישים בין שני העולמות.

צלחת שניה

פירות שיש להם גרעין בפנים הגדול ביחס לפרי, שאינו נאכל.

למשל: תמרים, זיתים, משמשים, אפרסקים, שזיפים.

על סוג זה מבקשים: ריבונו של עולם שנזכה להוציא מתוכנו את כל הדברים שאין בהם צורך ואף מזיקים: שנאה, קנאה, עצבות, תחרות, נטירה, טינה וכדומה. יהי רצון שיישאר רק עיקר הפרי. שנסלק מתוכנו את התכונות וההרגלים הרעים שבנו ונשאר זכים וטובים.

צלחת שלישית

פירות שיש להם קליפה שלא נוהגים לאוכלה, אלא רק את תוכנם הפנימי.

למשל: אגוזים, שקדים, פיסטוקים, קיווי, תפוז, קלמנטינה, בננה.

על סוג זה מבקשים: ריבונו של עולם שיזכו בי לראות את הטוב בי, על אף שכלפי חוץ ישנו מעטה קשיח המסתיר. שאזכה לראות את הטוב בתוך כל אדם - כולל עצמי. לדון כל אחד לכף זכות ולא לקפוץ לשפיטה מוטעית. 

אני מכירה צופר שדיבר על למה דווקא טו בשבט. שזה התהליך של הצמיחה בעיצומם של ימי החורף 
מי שמכיר ויוכל לכוון אני אשמח.

לא ידוע לי על צ'ופר כזה.

אבל מתוך חיפוש קצר בגוגל הגעתי למאמר הבא:

http://www.etzion.org.il/he/%D7%98%D7%95-%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%98-%D7%90%D7%A8%D7%91%D7%A2%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%9D-%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%A8%D7%AA-%D7%94%D7%95%D7%95%D7%9C%D7%93

שהקטע הזה ממנו מדבר על הרעיון של טו בשבט כרעיון של עיבור והולדה של צמיחה לאחריו

"

עדיין אין פרי, ואפילו אין פרח, הכל נראה אותו דבר. הארץ נדמית כעקרה לא ילדה, החורף עדיין אומר את דברו. אמנם נושאים אנו את עינינו אל האביב, אל הפריחה, אולם רחוקה היא מאיתנו מרחק שבועות של קור, של גשם שטרם פסק, של עצים ערומים וקפואים. לפתע מגיע ט"ו בשבט ובכנפיו בשורה: 'רני עקרה לא ילדה, פצחי רינה וצהלי' (ישעיה נד,א). את עדיין אינך רואה. אולי אפילו אינך יודעת. אולם, במעבה המציאות, בשורש ההוויה, מאחורי הפרגוד במקום הסוד וההסתר, נרקמה בשורה חדשה: 'פלוני לפלונית'. בעוד ארבעים יום, יראה ויידע העולם כולו. העצים ילבשו פרחים, הפירות יציצו, ובשורת אביב תמלא את האויר.

וכך כותב הרש"ר הירש:

המחשבה השגרתית מה היא אומרת? בבוא עת הפריחה כאשר יחשף לעינינו האביב ברבבות ציצים ופרחים, או אז נחגוג בצהלה את חג אביב הטבע, אשר ברכו ד', שהוא גם חג אביבנו אנו.

אבל המסורת היהודית העתיקה מצביעה בפנינו על האילנות הקרחים עוד בעיצומן של ימי חורף מושלגים, ממתיקה סוד איתנו ולוחשת באזנינו מוסר השכל, הנה אלה האילנות חוגגים כבר היום את יום התחדשותו של האביב הבא. מבעד למעטה הקליפה הקפואה השסועה האפורה והצוננת, שמכרבלת את האילנות הערטילאיים מתחת לקליפה זו, החלו כבר לפכות במלוא חומם חיים חדשים ורעננים! מה נוקבים ויורדים חדרי בטן, הם דברי המוסר המאלפים המקופלים בבשורת אביב זו, אליה נשכית מפי אילנות החורף עטופי השלג הצחור.

צאו וראו אותם "עניים סוערים לא נוחמו", ביום הולדת האביב בעיצומו של חורף - בט"ו בשבט - צאו וראו את האילנות בעידן התחדשות הצמיחה שלהם. הלא מקושטים היו בעדי עדיים בסנסני פירותיהם, בזרי עליהם, בפאר ענפיהם, והנה שודדו הפרות, נקטפו, הערים קמשו ונשרו בשלכת, ויבואו רוחות הסתיו וסופות החורף הנועזות ותכרותנה אף את העלה האחרון, נצפו ענף אחרי ענף, נתנו את קליפת העץ למשיסה וקרעוה לגזרים, ירו חיצי כפור שפגעו בלשד לב האילנות, הסתערו עליהם בשטפונות מטר וברד ועטפוהו במרבדי פתיתים של קרה ושלג, כתרו את העצים ולפתו מכל עבר, ממזרח וממערב, מצפון ונגב טלטלום קדם ואחור, כפפו והשחו קומתם ימינה ושמאלה, עדי עפר, ועל אף כל זאת לא נשברו האילנות, לא הונמכה קומתם חרף כל הפורענות הזו יחגגו יום זה בתוך תוכם בפנימיות לבם, ולנוכח פני החורף ומוראותיו, את חג תחיתם חג האביב (רש"ר הירש, במעגלי שנה ח"ב)"

קלטתי באיחור את התרתי משמע של עצמי 🙈

לא זכו - נעשית להם סם טימטום.

אולי ככה זה כשלא מברכים בתורה תחילה.

לא יכולה להתייחס כי לא רוצה לשמוע מוסיקה עכשיו.

אבל מעניין אם זה אכן  הכצעקתה? 

אין צורך לשמוע כדי לראות את האבסורד.

למה הרי נדרש הווקאלי? בגלל האבלות, כדי לא לעורר שמחה.

אז לייצר ווקאלי שמח (!) ולהגדיל ולצרף לו "רוקדים" זה שיא חדש של בורות או של זילזול באבלות של שלושת השבועות.

ווקאלי שמח זה אוקסימורון בהקשר יהודי הלכתי.

צריך להקשיב לשיעורים. זה היה כל כך מזמן. אמנם עברנו דורות

של רדיפות ומיתות משונות עקב זה,  אבל הזמן עושה את שלו

גם במובן השלילי.

ונוסף לזה, הלוואי וזה היה השרץ העיקרי והיחיד

שאוחזים ביד......מה עם לשון הרע, כעס, שנאת

חינם , מחלוקות וכיוצא בהנה?

כולנו יושבים על הרצפה בחצות ואומרים בבכי

תיקון חצות?....

כולם מתנהגים באחווה ורעות כפי שזה מתבטא

בזמנים של מלחמה?

ודאי שזה יותר בולט ולא ראוי, אבל.......

האיש הוא זמר, והדיון אינו על רשימת החטאים הכללית שלו.

וגם לא דיברתי על רשימת החטאים שלו, אלא של כולנו. לפחות, שלי.

שלושת השבועות שקדמו לחורבן, נבעו במיוחד מחטאים של בין אדם לחבירו,

עד כמה שאני מבינה.

אלא שכאן, זה יותר בולט וצורם לעין.

אם כבר, עדיף לחזור לדינא דגמרא לגבי איסורי האבלות, ולהשקיע בלימוד ובירור ענייני המקדש (בכל אופן בוודאי שזה עדיף מפלפולי פלפולים בהלכות מוקצה) ובצעדים מעשיים לבניין בית המקדש בפועל במקום בכל חומרות איסורי האבלות.

זה כ"כ אבסורדי, זה כמו שאדם גווע מרעב יתחנן ויבכה למישהו שיתן לו אוכל, ובמקום לתת לו הוא רק יבכה איתו ביחד.

זה מדהים איך יש פה שיקוף של הטעות של רוב שומרי התומ"צ ביחס לעלייה לארץ (רק שאז היו חילונים שיצילו אותנו). במקום להתעסק בעיקר מתעסקים במסביב. במקום שטבח ומלחמה ואומן יגרמו להרבה מסורתיים להתחזק, בית מקדש היה יכול לעשות את זה.

זה מה שקורה כשמונים 2025 להולדתו ימש במקום למנות לחורבן.

אך נעסוק נא בלימוד זכות על עם קודשו, ולא חלילה בקטרוג.

אה, וגם פעם עברתי ליד חנות בגדים באיזור חרדי והתנוסס שלט גדול: "מבצעי בין המיצרים" - עכשיו ברמת החשבון ההלכתי, אפשר להבין אותם. הם צריכים להתפרנס, אז גורמים שלקונים זה יהיה 'דבר האבד' וככה לא מפסידים שלושה שבועות. ובכל זאת...

בציבור הדת"ל אין דברים כאלה?

נו, שיהיה.

ולא, בציבור הישיבתי של הציונות הדתית אין דברים כאלה. את כרגע מוציאה לעז כע בסיס משאלת לב.
 

בנוסף, שרוליק שייך למגזר שמתיימר להציג את עצמו במחזיק דגל התורה. מן הראוי להוכיח שלא מדובר בקרדום לחפור בו.

שמחה שבציבור הנ"ל אין דברים כאלה.

ושוב אנחנו, נקדימון, בויכוח הישן, שהיכן יותר צדיקים, היכן מתנהגים לפי התורה...

אולי, אולי זה שהזמר הזה שייך לציבור מסויים שלא אוהבים כאן, בציבור השייך למגזר אחר, זה

מה שהרגיז? או שהוסיף לרוגז?

להבדיל מאיסור נגינה בשלושת השבועות, שהסיבה שלו ברורה לחלוטין - להמעיט בשמחה.

אין לנשים יהודיות מצווה ללכת מנוולות, מותר להתאפר ולהתייפות וללבוש בגדים חגיגיים, ומנגד גם אשה עם גוף מכוער לא יכולה ללכת חשוף.

פשוט אני היקר. אני מעריכה את דעותיך ונהנית לקרוא מה שאתה כותב.

במקרה הזה כאב לי לקרוא את המילים ''נבל'' ו ''טובל ושרץ בידו'' בהקשר לישראל בש שאני מכירה אישית מיום היוולדו.

לעצם העניין, קורים מצבים שאדם זקוק מסיבות שונות למוסיקה שמחה ומקפיצה גם ב3 השבועות. (לדוג'- אדם בדיכאון שזקוק למוסיקה, אישה כמוני שזקוקה למוזיקה כדי לקבל כוח לקום לנקות את המטבח ולהכין משהו לאכול למשפחה שלי, או הילדה האוטיסטית שלי שחייבת להזיז את עצמה מבחינה בריאותית וזה מתאפשר רק עם מוזיקה מאוד ספציפית. בטוחה שיש עוד מצבים)

בשביל זה- טוב שהדבר הזה קיים. אני מרגישה יותר זוכרת את החורבן ואת האבלות עם מוסיקה ווקלית. גם כשאני חייבת להדליק מוסיקה - בגלל ימי האבל מעדיפה ווקלית. וטוב שיש מבחר.

המגן אברהם הוסיף איסור על 'ריקודים ומחולות', ההשלכה שעשו חלק מפוסקי דורינו מ'ריקודים ומחולות' לכל מוזיקה מוקלטת, היא מאוד מרחיבה (חלקם מסבירים שבעצם היה צריך לאסור תמיד, אבל הנח וכו', אז כששומעים נאסור)

כששאלנו את מרן הגר"א שפירא זצ"ל על שמיעת מוזיקה, ענה: "אם זה מוסיף לך יראת שמיים תשמע".  בישיבה ההשכמה היתה עם מוזיקה, בחרו שירים שמתאימים לאווירת הימים הללו.

אם כבר הרבה יותר סביר ושומר על ההתייחסות הראויה לימים אלו - לשמוע מוזיקה שקטה, בדגש על שירי כיסופים לגאולה ולמקדש, מלשמוע שירים סוערים ומקפיצים, גם אם הם רק בפה. 

בימים אלו.

למישהו אחד מוסיקה ראויה זה שירי כיסופים למקדש ולמישהו אחר זה שירים מקפיצים אבל ללא כלי נגינה. עצם זה שאין שם כלי נגינה - מזכיר לו את האבל על המקדש.

אז טוב שיש מבחר ממנו כל אחד יכול להחליט מה לשמוע ומה לא.

אבל מכאן ועד ללקרוא לישראל ''נבל ברשות התורה'' המרחק קצת גדול.

אפשר לדון איך להמעיט בשמחה, אבל זה כבר פרטים. האם להתגלח זה שמחה, האם חתונה זה שמחה, האם ריקוד זה שמחה, האם שניצל זה שמחה.

אבל אם אתה נמנע ממוזיקה אבל מדגיש את העובדה שהשיר שמח ומרקד, זה בדיוק ההפך הגמור מהמשמעות של הימים האלה. 

דרך קלאסית איך לא לעשות זאת זה למצוא אדם ולפרסם בציבור על איך הוא לא מחמיר מספיק.

אפשר גם סתם להמציא הלכות שאסור גם לאכול שוקולד ולעשות כושר בשלושת השבועות כי זה משחרר דופמין במוח וצריך להמעיט בשמחה אבל בגדול מה שנאסר נאסר ומה שהותר הותר ואם אתה בוחר להחמיר על עצמך המינימום הנדרש ממך הוא לא לכנות אותו נבל ברשות התורה כי הוא לא מקיים הלכות שהמצאת על הדברים האלה בדיוק נחרב הבית.

נו, הרבה אהבת חינם לא הרבית גם אם היה מותר לך (ואני לא משוכנע שבאפי תלתא תופס כאשר אתה החלטת לכנות אותו נבל ברשות התורה וטובל ושרץ בידו( אבל להגיד שהבנת את הרעיון של שלושת השבועות בעוד שאתה עושה את ההפך תמהני.

מה אנחנו קוראים לו בלשוננו "טול קורה מבין עיניך".
 

לגבי זה דהתכוונת לתופעה ולא לאדם התקשיתי להשתכנע.

כמובן אני לא מדבר עליך ספציפית אני מדבר על התופעה שאנשים מעלים בציבור יוצרי תוכן ואומרים עליהם שהם טובלים ושרץ בידם, נבלים ברשות התורה ולא הבינו את הרעיון של שלושת השבועות.

נערך

יוצא שהיא הכי חמורה מבין שאר מנהגי האבלות.

להגיד שמוזיקה מוקלטת מותרת זה החידוש (ולא להיפך, שהאוסרים מחדשים). 

לכן הרבה יותר הגיוני להחמיר במוזיקה מוקלטת רגילה מאשר להחמיר בלא להסתפר ולא להתחתן מי"ז בתמוז עד ר"ח אב (שזו הרי מצווה), ובלא לאכול בשר מר"ח אב.

לאסור לשמוע שירים שקטים ובפרט שירי כיסופים למקדש ודבקות בבין המיצרים- זה הכי לא מובן. הרי אם סוברים שמוזיקה מוקלטת שמחה לא נאסרה בכל שאר השנה למרות החורבן, איך מוזיקה עצובה יכולה פתאום להיות אסורה כשזו בדיוק מהות הימים האלו?

אני חושבת שהביטויים הקשים האלה, לא כל כך מתאימים למקרה הזה או למקרים אחרים כאלה;

שרב התיר לה להקשיב למוסיקה, כי היתה לאחר מות אמה

עם מצב רוח נוטה לדכאון.

כמובן שעדיף מוסיקה ווקלית שקטה יהודית.

אבל יש מצבים שונים אצל הבן אדם.

יש להם מעסיק, והוא האחראי הבלעדי על השכר שלהם. 

כמו כן אני לא נותן טיפים לרופא, לקופאית, למוסכניק, לרואה החשבון, לחשמלאי... מה שהם אומרים לי שאני צריך לשלם על השירות/מוצר, זה מה שאני משלם.

אפילו תוך גדי

 הספונג'ה.......וכי קלות כל אלו בעיניך?!

לולאי השיעור שלו הקשבתי היום, לא הייתי עושה כל זאת. או שהייתי עושה

זאת באיטיות, בחוסר חשק, בלשוטט מחשבתית בכל מיני מקומות , העיקר לא

כאן, ליד הכיור, השיש....

השיעורים שלו עוזרים לי לעשות מה (מה לעשות, אני מודה ומתוודה) - שאיני

אוהבת... זה לא נשמע מכובד כל כך,  לערבב צלחות ותרסיס לניקוי חלונות

עם דעת  וחכמה כל כך נפלאות, אבל זמני לא כל כך פנוי,  Young man.......

א

אני לא טיפוס שלומד ללא הרף, הלוואי. אבל, כשלא נמצאים

במסגרת תורנית איזושהי,  אז בלי לשמוע משהו תורני, אני

מרגישה שהופכת יותר ויותר לבורה ועמת הארץ. 

הלוואי והייתי מקשיבה לרב לוי

ודומיו - יותר.  הרבה יותר. וחוצמזה...זה כיף!!

ברור עם זאת, שיש אנשים הרבה יותר עסוקים

ממני. עובדים המון שעות, לומדים, פעילים....

אגב, השיעורים של הרב לוי נמסרים

לציבור של בעלי תשובה, או אנשים

שמתעניינים....ובכל זאת, הם עמוקים,

מלאי מחשבה, משהו!!

א גיט ווך!

לילמנוחה!

הייתי שומע הרבה, מתישהו הגעתי למחסום השיעורים בתשלום... 

אין לי את האפשרות.   אבל נהנתי מאד 

גם את הצד המוזיקלי של הרב, בנוסף לכל שיעורי התורה המדהימים שלו ופרשה ב4 שהפכה מזמן ל10, 20 ויותר חחח

למי שלא מכיר, אני מדבר על זה: קישור

שלא אכשיל מישהו חס ושלום

בהחלט היתה משכיחה לי את האבל. 

אני מתארת לעצמי שהכל זה שירי אמונה וכד'. נכון?

זה כל כך לא הולך עם הרב לוי השכלתן כל כך....

הוא ממש נפלא. וגם צדיק אני חושבת. לפי התשובות שלו כששואלים אותו.

שאלתי אותו על משהו מזעזע שהזכיר בשיעוריו על הכוזרי, והוא ענה:

אנחנו לא שופטים אף אחד.

מדהים. תודה!

תודה!!!

אבל השיעורים הארוכים שלו (הכוזרי, הרמח"ל ) - זה לא "נחמד", כלומר, זה לא

מוגש כסיפור, כדיאלוג בינו לבין מישהו שמתנגד או לא מבין, זה על טהרת הקודש

ממש. כך זה מרגיש לי. כל כך בהיר, מסודר, חכם, עמוק, לא "עממי" בשום אופן!

לא יודעת אם הצלחתי להסביר את הכוונה שלי.

את מרגישה את הכובד של האחריות שיש בתוכן הזה. זה באמת מרגיש לפעמים כמו "קומה שנייה" של אמונה - כזו שלא מסתפקת רק ברגש, אלא דורשת מאיתנו מבנה שכלי ורוחני מאוד חזק כדי לעמוד מול סערות העולם. הסברת את עצמך מצוין! (בתקוה שהבנתי ;)

באמת קומה שניה, כי השיעורים

הארוכים והעמוקים האלה, פחות קלילים, יש להם (אני חושבת)

פחות מגמה להשפיע. ומבחינה אינטלקטואלית, הם באמת

מלאכת מחשבת. מעניקים סיפוק שכלי . הרגשה של איזה

מופלא, כמה עמוק.....

מבחינת להרגיש את כובד האחריות....הלוואי.

אולי מבחינה זו, דווקא השיעורים הקצרים

המחדדים נקודה מסויימת, יכולים (זמנית?)

להשפיע יותר.

עולים בזכרוני הסיפורים מזמן גירוש ספרד למשל, שדווקא

פשוטי העם, שעבדו את השם בתמימות ופשטות, החזיקו

מעמד מבחינה יהודית, יותר מהמשכילים למינהם (שגם

שמרו מצוות).

ואולי אני טועה.

זה כן משפיע. או מוטב לאמר, זה עוזר לאהוב את השם, לעשות אולי פחות מלומדה, יותר ברצינות, אולי...

מזכיר את זה כבדרך אגב. מאוד ממליצה להקשיב לו. 

הרב אורי שרקי

הרב מיכאל אברהם

הרב אליהו זיני

הרב שמואל אליהו

הרב גיא אלאלוף

יש הרבה על מי להמליץ אך מה שהלב חושק הזמן עושק.

הרב יגאל לוינשטיין

הרב שניאור אשכנזי

הרב צבי בן פורת

הרב אליהו מויאל (אם אני לא טועה)

כשיהיה זמן סוף סוף....

שיעורים על מצבי נפש  - הרב ד"ר הררי באתר "התבוננות"

הרב פנגר - על ירידות, נפילות וכו' וכו' בקול חי (מחשבים מסלול מחדש יום חמישי בלילה משעה 12 ועד 2 בלילה

וגם שיעורים קצרים מאוד וטיפים גם בקול חי וביוטיוב.

ממליץ עליהם חח
 

כדאי לשמוע

אם צרכי הילד מסופקים לו, בעיקר רגשית, הוא יהיה מאושר.

אז אני לא חושב שיש סטטיסטיקה קבועה.
 

אם הייתי צריך לנחש בכוח אז הייתי אומר או שזה דינמי ומשתנה כל הזמן בין המגזרים או שזה פחות או יותר אותו יחס של מאושרים/לא מאושרים אצל כל המגזרים (היהודים כמובן...)

השאלה הגדולה היא לאיפה הילד הזה הלך ברגע שהתבגרנו.

האם יש סביבה שמשמרת כמה שיותר את הילד בתוכנו גם כשהתבגרנו?

אבל לדעתי יש 2 מגזרים שעל פניו הרוב נשארים בהם: חילוני וחרדי

החילוני- כי זה לא באמת מגזר, זה פשוט חופש מוחלט אז הכל נכנס בקטגוריה, גם להיות חילוני ולשמור שבת, נניח.

והחרדי- כי זה חינוך נוקשה וקהילתיות חזקה שקשה לצאת ממנו. ולכן יש רוב שנשאר.

כמו תמיד, הדשא של השכן ירוק יותר ונראה לי שמכיוון שהמגזר הדתי תמיד באמצע והמינון של החופש והתורה משתנה מאדם לאדם, ממשפחה למשפחה וממקום למקום, קל לצאת ממנו לכל כיוון..

לילדים, אני חושבת שילדות מאושרת תלויה בהורים ובסביבה האנושית, לא קשור לרמה דתית או למגזר כלשהו. הדרך שההורים והסביבה מתווכים לילד את העולם וגם את המחויבויות שלו, היא זו שמשפיעה הכי הרבה על השמחה הפנימית.

לדוגמה, ילדה בגן משחקים. אפשר להיות הורה קשוח שלא מרשה לעלות על מתקנים גבוהים יותר, ואפשר להיות הורה קשוח שלא מאפשר מבחינת צניעות לנסות כל מיני פעלולים, ואפשר להיות הורה מאפשר שפשוט מוודא שהילדה בטוחה ושטוב לה, ושמתאפשר לה לנסות כל מה שהיא רוצה בגן משחקים. זה הכל

זה תחום אומנותי

אימון/ טיפול זה תחום פסיכולוגי

יש לא מעט תחומים/ משרות שאפשר להתחיל בקטן ולצמוח

ותכלס קריירה נבנת כמעט תמיד ככה

מקטן (בסוג משרה/ כמות השקעה/ ידע/ משכורת) למשהו שיכול לגדול 

עולם האימון והטיפול - מין משהו כזה שלומדים בקטן מהצד.

זוועה.

הלוואי שאחד כזה ייתבע פעם, והפיצויים שהוא יצטרך לשלם ילמדו את כל השרלטנים שיש אחריות למעשים שלהם.

שכמו שאי אפשר ללמוד בזום בקורס של חודשיים איך לבנות בניין כך שהוא לא ייפול ברעידת אדמה, כך אי אפשר ללמוד באיזה קורס קקמייקה איך לטפל בנפשות של בני אדם. 

אבל זה רווח לצערי

א. אדם שבוחר להיות מטופל או מאומן ע"י בוגר קורס ללא ניסיון הרי שהבחירה בידו ועליו לשאת בתוצאות.

ב. אינני רואה בהכרח אינדיקציה לטיב הטיפול ומספר השנים שהמטפל בילה באקדמיה, או במוסד שבו הוא למד.