לעמוד איתי על הגג ולצעוק:
השם הוא האלוקים!
זה קרה בעקבות משו ווירטואלי אבל הוא לא ווירטואלי
אבל נזכרתי שפעם הגענו איפשו למסקנה שזה לא בהכרח.
פוסעתכלומר, חלק מהלימודים.
ובא נודה על האמת- רוב השיעור לא לומדים. מתווכחים\ מדברים\ חופרים במוח סתם.
וגם אם לא-- לפחות אתה עסוק.
חן חן.
כן.. תקופת המבחנים גם כן. אמא כל היום לומדת.
והיא אפילו לא לומדת משו מעניין!!!!
תואר (2) משעמם...
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)