דמעה ועוד אחת. ששש. שלא יראו. משקפי שמש. לחזק את האודם. את הכי יפה כשנוח לך. עקבים? עקבים. מעיל.
הצצה במראה, ויאללה החוצה. גשם. מטריה. צעדים עדינים. הנה את כבר כמעט שם, כמעט נוגעת באור.
דפיקות על הדלת. הוא פותח לך. מקבל אותך בחיבוק. לא לבכות לא לבכות. כולם כבר שם.
אף אחד לא מעז לשאול למה את מאחרת. כולם יודעים שכל שניה מדודה אצלך, שכל איחור חשוב להבנה שלך את עצמך.
את מתרסקת אל הספה, עוצמת עיניים בייאוש, מסירה את משקפי השמש.
עיניים יבשות מביטות סביב אל העולם. שקט פה. שקט פה מדי. את נופלת אחורה.
**
אור חזק על אישונים שחורים מוקפים בהילה כחולה. את סוף סוף מתעוררת. שאריות של טעם תפוח על השפתיים היבשות. נסיון קל להרים את היד.
התמוטטות עצבים. חרדה. למה שמישהו יבין אותך? למה שמישהו יאהב גוש עצבים מתוח?
אימא מביטה בך ברחמים. אבא בתסכול. כמה כבר אפשר לשאת את הנפילות האלו שלך.
הרופא מעודד אותך לקום מהמיטה, לפסוע לקצה השני של החדר. את שוב נופלת.
**
אבל את קמה. כי כמה כבר אפשר ליפול. כמה כבר אפשר לבכות, להיות מתוסכלת ואז מיואשת ואז חלולה, כמה כבר אפשר להיות מכווצת.
ואת מקבלת אהבה, וצולחת מבחנים, ובאמת שאת מתגברת, אבל אז שוב, נפילה. וחושך. ואת לבד.
ומי ירים אותך אם לא את.
משקפי שמש. לחזק את האודם. עקבים. יאללה לסניף.