א.
אני רוצה לקלל את השנאה שלי לעולם. אבל לא, קללות זה קל, קללות זה זעזוע קל וזהו.
אז אני אספר לכם במילים רכות רכות את השנאה שלי. שדווקא מתוך היופי תזדעזעו, דווקא מהמילים היפות.
כי לקלל זה הכי קל. אבל אני לא מחפשת רק מילים שיביעו זעם. רק רכות.
ב.
אתמול בשיעור עפרה סיפרה לנו שהיא לא זוכרת את הילדים מהכיתה שלה ביסודי. לא פרצופים ולא שמות.
והלב שלי התכווץ. כי זאת תקופת חיים! כולי מושקעת פה, בעכשיו.
ועוד כמה שנים אני פשוט אשכח.
גם לפני שבועיים בערך, בדיאלוגים של י"א, חשבתי על כמה זה עניין אותי שנה שעברה, כשאלו היו חברות שלי, ואיך עכשיו יש בי נימת זלזול דקה, כי אנחנו כבר גדלנו מאז.
אם זה לגדול-אני לא רוצה.
ג.
כשמאיר אריאל חי, אף אחד לא ידע אותו.
רק אחרי שהוא מת הוא התחיל למלא קיסריות.
אני פשוט לא רוצה את זה. שרק אחרי שאנשים מתים מתחילים להכיר אותם, לדעת אותם, לראות אותם.
תראו אותי, עכשיו!
ד.
אני רוצה לגדול. להתפתח.
שהכתיבה שלי תהיה בשלה יותר, שאדע טעם חיבוק, שאדע כאבי גדילה.
אבל אני רוצה שהערכה תהיה גם לעכשיו. שנזכור עולם גם את כיתה א ואת כיתה ד ואת שבט נבטים. את כל שלבי החיים שלי.
שיהיה לי עבר, שיהיה לי עתיד.
ה.
כשהלב שבור, כשהגוף אבוד, אז, ממש אז, יוצאת היצירה.
היא יוצאת וממלאה את כל פינות העולם. כל המילים פורצות מכל מקום. עוטפות את כולם.
ואפשר לראות בזה נחמה, אבל אני, כרגע, רוצה לכעוס על זה.
אי אפשר שיהיה לנו טוב באמת? שנצליח לכתוב את הטוב והיופי, לא רק את הלבד, את האיבוד.
ו.
אתמול כתבתי כמה אני ריקנית וכמה אני שונאת אותי.
זה חשוב, לפעמים, להיות ריקה.
אם לא הייתי נאחזת חזק בשמיכה הייתי עפה, מתרוממת לשמיים כמו בלון נטוש.
וילד קטן, שהבלון עף לו, היה בוכה.
אבל החזקתם בי חזק.
ואני כאן, בקרקע החזקה הזאת. בין בני אדם.
וטוב שיש ריקנות.
מחר (או היום כבר) נלך ונמלא את עצמי בטוב.
ז.
מפחיד אותי שאני אגדל ולא יהיה בי יותר את הלהט. הלהט לחיות, הלהט להיות.
אני פשוט-אשרוד.
אני רוצה להרגיש.
ולמה לי לגדול בכלל?
ח.
ובאמת באמת, אני אוהבת את העולם.
את הרכות שלו. את היכולת לשכוח, את היכולת לחיות.
אבל אהבה היא דבר שלם. לכן אני כותבת עכשיו למה אני שונאת.
זה יעבור, וחלק ישאר. וככה אני אגדל. כשאני יודעת שיש כאן כאב.
ורק איתו אפשר לחיות.
ט.
כשהרחבתי דעתך/אסתר שקלים
|
כְּשֶׁהִרְחַבְתִּי דַּעְתְּךָ
כְּמוֹ הַכֵּלִים וְהַדִּירָה
הַאִם נָתַתָּ דַּעְתְּךָ
לָאֳנִיּוּת דַּעְתִּי?
וּכְשֶׁתָּקוּץ דַּעְתְּךָ
בַּכֵּלִים וּבַדִּירָה
הַאִם תָּמִיר גַּם אוֹתִי
כְּמִקְשָׁה אַחַת
וְתָנוּחַ דַּעְתְּךָ?
עֵת לְכָל חֵפֶץ
וְקֵץ לַכִּסֵּא
כִּי טוֹבָה אִשָּׁה
וְכָל חֲפָצִים לֹא יַשְׁווּ
בָּהּ.
