"ניראה לי ששכחת משהו"
"אה כן, המטריה! תודה רבה!"
"בכיף"
מבטיהם נפגשו בפעם האחרונה. "אז להתראות?" הוא לחש
היא הנהנה לאט, כובשת את הדמעות.
"להתראות" היא אמרה בסוף, מסתכלת על דמותה במראה שבמעלית. "להתראות".

*
רק שהייתה שוב במטוס והביטה על בתי העיר ההולכים וקטנים הרשתה לעצמה לפרוץ בבכי.
היא לא אמרה לו דבר על הטיסה. לא רצתה שיתרגש יותר מדי, גם ככה הוא נחלש מיום ליום.
אחרי הרבה לילות ללא שינה היא החליטה לעזוב עכשיו. לא לראות אותו במצב הנורא הזה. יהיו סביבו מספיק אנשים. והיא- היא סתם תסבול יותר.
באזניה הידהדו המשפטים שאמרה לה אימו, כשבאה להיפרד. "תחזרי ארצה, ותקימי לך בית נהדר. הכי נהדר שיש. ותשמחי. אני בטוחה שזה מה שהוא הכי רוצה. לראות אותך שמחה, באמת."
שפתיה רטטו אז. אך היא לא יכלה להוציא הגה.
רק 'תודה' קלושה הצליחה להשתחרר מגרונה החנוק.
היא השעינה את ראשה הכואב על הכיסא, ונרדמה.

*








לפעמים קשה לי, אז אני שומעת שירים.
אבל הכי קשה, זה כשאי אפשר לשמוע שירים.