יהיה לי בית ביישוב קטן. לא הרבה משפחות,
יישוב כזה עם שקט, שהחיים מתנהלים בקצב שונה.
ויהיה לי נוף עוצר נשימה מהמרפסת. ויהיה מפתיע כל פעם מחדש.
וכשנשב על המרפסת בערב, בעלי ואני, זה יהיה פשוט זמן של להסתכל על הנוף, ואחד על השנייה, וזהו. לא יהיה צריך יותר מזה.
ותהיה לי גינה מטופחת ויפה. עם עצי פרי ועצי נוי ושביל הגישה יהיה מוקף פרחים.
ומאחורי הבית תהיה פינת חי קטנה כזו. עם כבשים ותרנגולות.
ולא יהיה לנו כלב.
והילדים יתרוצצו בגינה ויהיו מאושרים.
ואנחנו נהיה מאושרים.
זהו. |חולם|.
פוסעתפוסעתראיתי אותו אתמול בערב אאל"ט.
אבל כתבתי אתזה בעיקר בהשראת איפה שהיינו בשבת.
נגרינסקיאבל הוא היה הנושא שבגללו שלחת לי.
אש קודש. מקום מהמם
פוסעתאני חוללללללההה עליו...
מי שרוצה (בלשון זכר ונקבה) לקבל עדכון על שיעורים שלו בקריית משה-בשמחה
אבל אני רוצה שהמקום הזה יהיה בבקעה או בבנימין קרוב לירושלים
ויהיה שם איכשהו גם המון טרמפים
בקיצור את באה?
ואני גם מקימה שם מקום לבנות דוסות נושרות כי אין כזה מקום עדיין
ואת יכולה להיות מורה או מדריכה
וזה יהיה מקום מדהים מדהים עם המון אהבה, כבשים, גיטרות וה'
ויהיה טרמפים כי אני החלטתי
פוסעת
פוסעתזה גם [שם (ה) שם]
איזה יופי לך
פוסעתאני לא אומרת תקריאת שמע המלאה
פוסעתמעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
