1. לצאת לפחות פעם בשבוע למקום חדש ולהשקיע במחשבה ובתכנון
   לפחות כמו בדייטים
    
2. להזמין אורחים הביתה מדי פעם, בני משפחה וחברים
    
3. לבשל יחדיו, לנסות מתכונים חדשים, טכניקות בישול ומטבח חדשות
    
4. לשחק ביחד משחקי קלפים ומשחקי קופסה
    
5. לפתח ביחד תחביב, למשל צילום או ציור 
    
6. ללמוד תורה בחברותא 5 דקות ביום או חצי שעה פעם פעמיים בשבוע
    
7. להקדיש יום בחודש ליום טיול, לתכנן אותו מראש טוב טוב
   להכין תיק עם הכול ולקום מוקדם
    
8. לקבוע זמן ברזל מדי יום, שמשוחחים על היום שהיה. לפחות 10 דקות

ואם משהו שם לא הולך טוב אל תהססו להתייעץ וללמוד

ואם את היית מרגישה שאת מתמוטטת וצריכה מרווח זמן לנשימה בשביל שלילדים שלך תהיה אמא,

ולבעלך - אישה, אז לפעמים אין ברירה וצריך מניעה.

אני אומרת בתור אחת שילדה 10 חודשים אחרי החתונה, ושמחה בזה מאוד, ולא מונעת בכלל ומקווה לא למנוע אף פעם!!

אבל אין שום קשר בין זה שיש כאלו שמחכים שנים לילדים, ובין זה שיש כאלו שמרגישים שהחיים ייהרסו להם

אם יגיע ילד לפני שהם אחזו שהתחתנו.

ברור שאני לא מסכימה עם זה שהציע לה למנוע. ממש לא אמורים להציע כזה דבר לזוג בתור עצה לחיזור הקשר.

אני חושבת שאצלנו זה ממש בנה את הקשר, ובונה מיום ליום יותר ויותר.

מרבנים שההחלטה על מניעת הריון לא צריכה להיות רק של הזוג, זו הרי מניעת מצווה! (פרו ורבו) 

זה מניעת הבאת נשמות לעולם הזה.

וכמו שלא בונים בניין בלי התייעצות עם מהנדס (להבדיל), ככה לא מחליטים למנוע הריון בלי התייעצות עם רב, וב"ה יש לנו הרבה רבנים נפלאים שמקשיבים ויודעים להבין את הקשיים של הזוגות ועם צריך להמליץ על מניעה ועל תקופת מניעה.

אבל ככה, בתור זוג שחיכה שנתיים והיום יש לנו שני ילדים כשהגדול בן שנתיים ו4 חודשים ב"ה - הילדים זה הדבר הכי מתוק שיש ובאמת מחבר בין בני הזוג. כמובן שצריך הרבה השקעה וכוחות.

לדעתי בשנה הראשונה כדאי לעשות הליכות יחד, טיולים, הרבה שיחות, לדבר על מה שמרגישים - זאת הרי שנה שמכירים אחד את השני באמת.

ואם יש קשיים להיות סובלניים, ולזכור שזאת רק ההתחלה ועם הזמן הקשר יתחזק בע"ה.

ומוסיף ברכה ותפילה  לכל הזוגות שמצפים לילד - חזקו ואמצו, יהי רצון שה' יהיה בעזרכם וימלא משאלתכם לטובה במהרה ובנקל.

לי לקח זמן להכנס להריון ראשון (כמעט שנתיים) וזה היה קשה מאוד - נפשית. ורק במבט לאחור אני רואה שזה היה לטובה. אבל כל אחד והצרכים שלו - ואת זה נשאיר לקבה להחליט אם טוב לנו עכשיו הריון או לא.

של אמונה אין לנו זכות לקבוע אם הנשמה תרד לעולם או לא, כי ככה נוח לנו.

ואם מרגישים שלא מסוגלים להריון כרגע צריך להתיעץ עם רב שהוא איש הלכה ושליח של הקב"ה.

נכון שיש מקום גם לזוגיות בפני עצמה, אבל גם הילדים מקרבים בין בני הזוג.

ובע"ה בניית הזוגיות לא נגמרת לפני ההריון. כל החיים צריך ואפשר לבנות אותה. העיקר שיהיה רצון.

היא התמצית המזוקקת של שטות ה'דעת תורה'. 

שהרב ייכנס למיטה שלו, ולא למיטה שלי. תודה. 

מה לאכול (אף אחד לא שואל למה נכנסים לי לצלחת?), מה ללבוש, מה לברך, וכו'.

אז כן אנחנו גם לא אמורים להחליט החלטה אישית מתי תבוא נשמה לעולם.

תפריט ארוחת הבוקר ותכולת המלתחה שלי הם החלטות אינטימיות ובעלות משמעות בדיוק כמו השאלה כמה נפשות עליי לפרנס (פיזית ורגשית) בעשרים השנים הבאות. באמת אותו מישור. 

hence התשובה לתמיהתך למה אף אחד לא שואל למה נכנסים לו לצלחת, אבל כן מתעצבנים על רבנים שנכנסים מתחת לסדינים. 

שכתוב עליהם "כשר" לפחות ובגדים שלו זה לא בגדים של חוף הים.

מה זה כשר, מה זה צנוע, מה זה מוסרי.

לא כל אחד יבוא ויחליט. יש לנו את אמת התורה בשביל זה.

ברור שלכל אחד יש דרך מיוחדת בחיים, אבל זה צריך להיות לפי אמת התורה.

ואפשר להשקיע גם בזוגיות וגם בילדים. ולא, הילד הוא לא פתרון של קשיים בזוגיות. 

והקב"ה יודע בדיוק איזה ילד להביא ומתי ולאיזה הורים. מעניין שיש זוגות שכמה שנים אין להם ילדים ואח"כ נולדים להם אחד אחרי השני, ויש כאלה שמיד באים אצלם הילדים. וכל זה בלי התערבות מצדם. כל אחד מה שמתאים לו וה' רואה את זה.

דווקא אצל החילוניים יש יותר אחוזי גירושים והם גם מחליטים בעצמם מתי הכי מתאים להם להביא ילד בד"כ, וגם לא מביאים יותר מ2-3 בד"כ, כמובן שזה באופן כללי.

הוא לא קיים פרייה ורבייה, הוא כמו בגדר "אנוס", שניסה לקיים מצווה ולא עלה בידו.

כבר מזמן את השאלה הזאת.

שתפריט של אדם דתי מורכב ממוצרים כשרים. החותמת 'כשר' היא לנוחות שלנו בעולם המערבי הנפלא שאנחנו חיים בו. אם אדם מטייל בוייטנאם - הוא צריך לדעת פשוט מה כשר ולהשתמש לפי השכל שלו וההבנה שלו. הוא לא צריך לקנות כרטיס טיסה גם לרב שלו כדי שיגיד לו מה מותר ומה אסור, ולא צריך לממן משגיח כשרות לכל מקום שהוא מתכנן לאכול בו. 

כמה ילדים להביא.

את עושה מה שאת רוצה - יש לך בחירה חופשית.

אם מעניין אותך מה יש לתורה להגיד - תחפשי מישהו שמקצועי בנושא ותשאלי אותו.

שאנחנו מעצמינו לא אמורים למנוע הריון כי זה התערבות בדרך של הקב"ה להביא נשמות לעולם הזה. ויש אמצעיי מניעה שהפעולה שלהם אפילו דומה לרצח והם וודאי אסורים.

ואם מדי פעם צריך לעשות הפסקה ולמנוע הריון, אז אנחנו לא אובייקטיבים להחליט בעצמינו.

וכמו שכדי לרפא מחלה הולכים לרופא, כי הוא אדם שהתחום שלו זה רפואה. והוא גם מתערב ואומר מה לשנות באורך החיים שלנו. אז כך כשרוצים להחליט על הפסקה זמנית של תהליך של הבאת נשמות לעולם, הולכים לאיש תורה והלכה שהוא שומע מה הקשיים וממליץ אם צריך על מניעה, תקופת מניעה וסוג מניעה.

אבל יש אנשים שמחליטים שהם שומרים מצוות איך שהם רואים את זה ולא איך שההלכה קובעת, וחבל.

רק שלא יגידו שזאת הדרך לכולם.

לא רק בתוך ההלכה.

הבחירה היא בין טוב לרע. תעשי מה שבא לך. יש המלצות ויש תוצאות.

שהם מתלבטים אם לעשות להם רב או להפעיל את השכל?

איני רחוק מתורה ומצוות, אבל באופן כללי זה באמת משמח שאנשים אחרים מתפללים עליי. תודה! 

יש אמצעי מניעה אסורים, לא אפרט כאן. (רק במקרים יוצאי דופן לפעמים מתירים אותם ).

וההחלטה האם למנוע הריון היא לא בדיוק אמורה להיות סובייקטיבית.  לדוגמה אם בני הזוג עובדים, יש להם זוגיות טובה, ויכולים להביא ילד לעולם, אבל אומרים "טוב עכשיו זה לא מתאים, צריך לקנות דירה, להוציא רשיון, לחיות בשביל עצמינו וכו'". זאת הסתכלות סובייקטיבית, לא הסתכלות אובייקטיבית אמיתית.

אבל יש גם מקרים שבהם יש קשיים אמיתיים, שבהם באמת צריך תקופת מניעה. בשביל זה רב הוא שליח של ה' לעזור להחליט, כי הוא איש תורה.

ולפנות לרב זה לא אומר למחוק את עצמי. אני מחליטה איזה מקצוע ללמוד, איפה לגור, האם לעבוד או להיות בבית, מי החברות שלי ומה הקשר איתן וכו'. מלא החלטות אני מחליטה והן באמת אישיות ולא צריכות דעת תורה.

בהלכה יש המון פרטי דינים בהקשר של מקום מגורים, בחירת מקצוע,

ואפילו עם מי מותר להתחבר ועם מי לא.

ובנוסף, יש גם רבנים שאוסרים על נשים להוציא רישיון.

אז למה בדברים האלו את לא צריכה להתייעץ על כל צעד שלך עם רב?

לגישתך, אפילו כשחולים וצריך ללכת לרופא, צריך לשאול קודם רב,

כי לדעת הרבה רבנים מדובר על חוסר ביטחון בקב"ה (למשל הרמב"ן).

גם במניעת היריון יש הרבה צדדים סובייקטיבים שמותר ואפילו כדאי להתחשב בהם.

נכון שלא כל דבר מותר, אבל צריך למצוא את האיזון היכן מקומו של הרב בכל שאלה ושאלה.

הגישה שלך, שאנחנו לא אמורים למנוע היריון, היא גישה טובה נחמדה.

אבל קיימות עוד גישות שונות ביהדות, שגם הן טובות ונחמדות.

אין בעיה שתציגי את הגישה שלך ותסבירי למה היא טובה בעינייך,

אבל גם אין מקום לפסול גישות אחרות שלא מתאימות לגישה שלך.

נכון שהתורה מדריכה אותנו גם לגבי חברים למשל, שצריך חברים טובים ויראי שמיים, וכשחולים ניתנה לרופא רשות לרפא אז אפשר לפנות לרופא. לא צריך להתקשר לרב כדי לשאול האם מותר לי להיות חברה של פלונית, אני יכולה להחליט בעצמי.

אבל יש דברים שבהם צריך דעת תורה, במיוחד כשמדובר על הבאת נשמות לעולם הזה. והרבנים  אומרים שמצווה גדולה להביא ילדים, ואין למנוע אותה. במקרים מסוימים כשיש קשיים ורוצים לעשות הפסקה צריך להתיעץ עם פוסק.

זאת לא דעתי, זאת דעת הרבנים.

בטח שלא נכון לתת הוראה לכולם למנוע הריון.

על מניעת הריון מביאים גם את הצדדים הסובייקטיבים: מה בני הזוג מרגישים, מה המצב הבריאותי של האישה, כמה זמן אחרי לידה אחרונה, וגם צדדים אובייקטיבים: כמה ילדים יש בבית, האם יש כבר בן ובת, מה המצב הכלכלי וכו'. אבל ההחלטה הסופית צריכה להיות אובייקטיבית. וב"ה יש לנו הרבה רבנים טובים ואכפתיים שיודעים להקשיב ולהבין ואח"כ לתת את פסק ההלכה.

פרו ורבו - במסכת יבמות נפסקה הלכה כבית הלל שהמצוה מדאורייתא היא להוליד בן ובת, ומדרבנן יש מצוה להוליד עוד ילדים כמה שאפשר, כדברי ר' יהושע במסכת יבמות "היו לו בנים בילדותו- יהיו לו בנים בזקנותו".

מה יקרה ביום שבו תחליטי שאת סוגרת את הבאסטה כדבריי העם וזה לאחר שהבאת לדעתך מספיק ילדים וגם בעלך קיים את מצוות פרו ורבו ( שחלה עליו ולא עלייך) ותעשי "שאלת רב" ויחליטו בשבילך שאת צריכה להמשיך

האם תמשיכי ? או שתנסי למצוא רב אחר שדעתו תהיה כדעתך

זוג ששבע לגמרי מילדים אבל יש להם רק 3 ילדים ... אופס שני בנים ובת

אבל מה שני הבנים הם כמו 10 ...

הם שבעים לגמרי

יש להם מספיק כסף

יש להם מספיק זמן

יש להם בית מספיק גדול בלה בלה בלה

אבל מה שאין להם זה רצון לעוד ילדים

אממה הם בני 34 ולא בא להם עוד ילד

איך את יכולה להכניס פה שיקול של "אדם חיצוני" שיחליט בשבילם על הבאת ילדים נוספים כאשר לא מדובר על משהו פעוט אלא אדם נוסף עם כל ההשלכות של זה במשפחה.

תסלחי לי אבל עם כל האמונה דעתי היא שכן צריך לעשות שאלת רב אולם יש לבחור את הרב שיפסוק בנושא זה (ואני מדגיש בנושא זה ) את מה שאתה רוצה לשמוע.

הוא לא מכיר את הקשיים האינדיבידואלים

ככה שכן אעשה שאלת רב כדי לא לחטוא בז"ל

אבל בדברים מהותיים כגון ילדים אני חושב שרק רב בעל שיעור קומה רציני יגרום לי לשנות החלטתי.

ככה שמלכתחילה אפנה לפוסק הלכה שאני מאמין שיהיה בעצה אחת איתי.

אין דבר כזה ילד שאתה מצטער שהבאת לעולם אבל יש דבר כזה כאב גב ועייפות ואלף ואחד קשיים אחרים שבאים כתוצאה מילד נוסף.

ונראה לי שגם הפוסקים יודעים כשהם נותנים פסק הלכה, ויש נשים שאמרו להן לחכות שנתיים.

ברור שכל ילד זקוק לתשומת לב והשקעה, והאישה צריכה לחזור לעצמה, אבל יש עוד נסיבות כמו גיל של האישה לדוגמה ( אם היא התחתנה מאוחר וכו'). ובכלל אח או אחות לילד זו מתנה מאוד גדולה שאפשר לתת.

ולשאלתך אני לא אלך מרב לרב אחרי ששאלתי רב אחד. ממה ששמעתי מנשים דתיות וחרדיות הרבנים מאוד קשובים לקשיים בעניין הזה.

יש לנו במשפחה המורחבת משפחה חרדית מרובת ילדים מאוד עשירה. וכשהאישה פנתה לרב כי הרגישה שכבר קשה לה מאוד מבחינה נפשית אחרי 13 ילדים הוא אמר לה שהם יכולים למנוע הריון ולא להביא יותר. אבל היא באמת שמחה בכך שמגדלת כזאת משפחה גדולה. כל ילד חשוב בעיניה! וכבר חיתנה 2 בנות. 

אגב יש גם אנשים שגם אם לא מונעים הריון נולדים להם רק 2. הקב"ה יודע מה מתאים לכל זוג.

נראה לי שמה שלי להגיד כבר אמרתי. 

 לא מילאת 101 והורידו לך 47% מס במקור?

אני מכיר כאלה שעושים את זה בכוונה לקבל עם ריבית והצמדה. זה המקרה?

ליתר דיוק:

בתחילת 2025 שילמתי מאות אלפי שקלים מיסים בגלל מימוש ביטקוין, כמה ימים לאחר המימוש קניתי דרך הבנק קרן מחקה ביטקוין, ובגלל שהקרן הזאת הפסידה - ביצעתי מכירה בשביל שאוכל לקבל בחזרה חלק מהמס ששילמתי בתחילת השנה. כמה ימים לאחר המכירה רכשתי מחדש כמובן, אבל זה כבר לא קשור להחזר שקיבלתי אלא לאדם המטורף שאני.

אבל לזכרוני כתבתי בעבר על זה. שכל ההשקעה במטבעות דיגיטלים זה משהו מאוד ספקולטיבי.

לדעתי רוב מי שמשקיע במטבעות דיגיטליים לא עושה את זה בגלל שהוא מאמין בטכנולוגיה אלא כי הוא רואה שהערך עולה ואז זה השקעה "שווה"

לכן זה מאוד תנודתי.

כי שזה עולה, זה עולה חזק כי עוד אנשים מצטרפים לחגיגה

ושזה יורד, זה יורד חזק מאוד. כי אנשים בורחים מזה.

ואני בכלל חושב שזה הונאת פונזי הגדולה בעולם.

יכול להיות שעוד 20 שנים אני אוכל את כובע בצער.

נכון לכרגע עדיין לא השתכנעתי שזה שווה השקעה.

יש פה משתמש בפורום שקנה דירה  בכסף שהוא הרוויח ממכירת ביטקויין. דעתי על המטבע הזה לא השתנתה מאז.

לא יודע מה יוליד יום, אבל נכון להיום - הביטקוין מנצח בענק... 

רווח הכוונה כסף מזומן ביד.

לא החזקת מטבעות מבלי לממש (כי אם כולם יממשו. זה יפול והאחרון יקבל הרבה פחות מאשר הראשון)

ואני לוקח בחשבון שבלוטו רק מעל זכיה מעל 30+ אלף יש מס.

בשאר השקעות (גם לא קריפטו) יש 25% מס מהשקל הראשון.

ואני לוקח בחשבון שכדי להיות להרוויח הרבה בקריפטו אתה צריך "לסכן" הרבה כסף.

לעומת בלוטו, שמספיק להכנס בסכום זעום כדי שיהיה סיכוי (נמוך מאוד אבל קיים)

לא שאני חושב שכדאי להשקיע בלוטו

אבל גם לא חושב שכדאי בקריפטו

כי כמו בלוטו.

כדי שהמשחק יהיה רווחי. מישהו צריך להפסיד

גם בקריפטו

בניגוד לחברה בורסאית שמייצרת הכנסות ולכן השווי שלה גדל

הקריפטו (וזה לא משנה איזה מטבע) לא מייצר שום הכנסות. לכן אין לו באמת שווי שוק אמיתי.

אלא תופח ויורד בהתאם לגחמות השוק

קשה להאמין. מי שנכנס מוקדם לפני שנים וזכה לראות את הנסיקה לשמיים, זכה.

אבל האם יהיה שוב עליות של אלפי אחוזים? אפילו מאה אחוז נשמע כמו פנטזיה. אפילו 50 אחוז נשמע כמו דמיון. כיום.

ועדיין, 50 או 100 אחוזים, בכלל לא נחשב לדמיוני.

אז אם כך אל תשקיע בשום דבר, שים מזומן מתחת לבלטות וזהו.

אבל אתה כן יודע שאיזהו חכם הרואה את הנולד.

אתה יודע את ההיסטוריה של הטוליפ מאניה למיניה.

אתה מודע לסיכון שלא ישאר כלום מההשקעה הזו ותישאר זקן יסר כל.

אתה יודע מה המשמעות של פיזור.

אתה יודע מה המשמעות של תיק סולידי ומאוזן.

אתה בכל זאת מחליט להמר על הכסף שלך ועל הכסף של המשפחה שלך.

זה כסף שלך זה עניין שלך וזו אחריות שלך.

התלבטתי אם להגיב כיוון שלא נשאלתי ישירות לדעתי אבל עניין הנבואה שהזכרת בבא בתרא יב:  פשוט לא מתאים כאן כשם שאדם לא יצא ביום קיץ עם מעיל ומטריה כי הנבואה ניתנה לשוטים  

אני מבקש שלא תשתמש בגמרא כדי להצדיק את חוסר האחריות שלך.

תודה

אבל לטובת הקוראים. נחשב בגדול.

הסיכוי לפרס נמוך ביותר בלוטו הוא כ3.3%

ולזכרוני הוא מגלם פי  500% מסכום ההימור. 400% רווח נקי. עד 30 אלף בערך.

אז בגדול. 400%×3.3%= 13% לרווח כלשהו

על זה יש גם פרסים גבוהים יותר. של אלפי ומאות אלפי אחוזי רווח.

עם כל הסיכויים לזכיות אחרות × גובה הפרס.

זה מגיע לסביב 20-30% לסיכוי לזכות ברווח כלשהו (תלוי אם זאת הגרלה של 5 מיליון או של 80 מיליון)

זה בגדול...

בקריפטו. יש לך בדיוק 50% לזכות. כי על כל שקל שאתה מרוויח, מישהו אחר מפסיד (זאת מערכת סגורה של היצע וביקוש)

וכל שקל שתרוויח. יקבל אוטומטית מס של 25%

אז בגדול. סיכוי רווח הם 37.5%

אז נכון.

יש יותר סיכוי בקריפטו לזכות

אבל לא בסדרי גודל שאתה חושב.

לא מנצח בענק. מנצח.

ההבדל בינו לבין חברות בורסאיות.

שבחברה בורסאית רגילה ערכה יכול לעלות גם בלי שמכניסים כסף למערכת. אלא על סמך ביצועי החברה (וככה גם יכול לרדת. מבלי שמשכו כסף. אלא על סמך ביצועים שליליים של החברה)

לקריפטו. בגדול.

אין באמת ערך ממשי.

אלא סתם מוסכמה בין הרבה אנשים שהוא שווה משהו. לכן הוא שווה (בניגוד לכסף פיאט של מדינה. שהמדינה עומדת מאחוריו)

א. נניח, רק נניח, שהסיכוי להרוויח מביטקוין הוא 50%.

הוצאות מיסים לא יכולות בשום דרך להוריד את זה, כי המס חל רק על הרווח.

זה מוריד את סכום הרווח ותוחלת הרווח, אבל לא את הסיכוי להרוויח. הרי לא יכול להיות שסיימת עם רווח ברוטו, והמס יגרום לך לעבור מרווח להפסד.

ב. השקעה בביטקוין היא לא משחק סכום 0, זה לא נכון שאם אני מרוויח מישהו אחר מפסיד.

המוכר שמכר לי לא בהכרח הפסיד: יכול להיות שהוא קנה את הנכס נמוך בהרבה, עשה סיבוב רווח יפה, והחליט לפדות אותו. שנינו הרווחנו. 

עובדתית, נכון להיום, רוב מוחלט של משקיעי הביטקוין נמצאים ברווח. אתה יכול לטעון שזה רק על הנייר כי אם כולם יחליטו למכור מחר, אז האחרונים שימכרו יגלו ששווי השוק של ההשקעה שלהם ירד ב99%. אבל אותו הדבר נכון גם לגבי כל מניה של כל חברה בעולם: אם כולם יחליטו למכור בבת אחת, השווי יצנח אפילו אם החברה עצמה ממשיכה להיות רווחית. זה לא רק תיאורטי, זה קרה בכל פעם שהיה משבר גדול בשוק. אנשים משכו בלחץ את כל הכסף שלהם מהבורסה, וגם חברות טובות שממשיכות להרוויח חוו ירידות חדות בשווי המניות שלהן.
 

ג. שער של מניה רגילה לא נקבע לפי כמה כסף נכנס או לא נכנס למערכת, ולא נקבע לפי האם החברה רווחית או לא. מה שחשוב זה כמה אנשים מוכנים לשלם על אותה מניה ובכמה בעלי המניות מסכימים למכור אותן, זה הדבר היחיד שקובע את המחיר שלה.

האמת היא שזה שונה כי במניה אתה מרוויח גם דיבידנדים, אבל לצורך נוחות ופשטות אני מתעלם מזה, מה גם שהרבה חברות לא מחלקות דיבידבדים, והרבה אנשים לא מחפשים להשקיע דווקא בחברות שמחלקות.
 

כלומר לפי שיטתך, גם במניות הרווח שלי הוא הפסד של מישהו אחר, כי אם אני קונה ומרוויח אז מישהו אחר הפסיד מהעסקה הזאת, וזה לא נכון.

אבל כוונתי היתה לתוחלת רווח

ב. לדעתי כן משחק סכום אפס. אשמח להבין למה לדעתך לא.

ג. מניות מחלקות דיבידנדים וגם חברה תחשב מוצלחת יותר אם הצליחה בשוק יותר. ערך החברה עולה  וכך המניה שלה עולה. גם בלי שיש עסקת מכירה/קניה

בנוסף, שיש לך ערך ממשי במניה.

לדוגמה אם תקנה את כל מניות אפל. כל רווחי אפל יהיו שלך.

לעומת זאת. אם תקנה את כל הביטקויין בעולם. לא תמשיך להרוויח כסף 

אין דבר כזה תוחלת רווח של 37%.

וערך של מניה בבורסה לא עולה אם אין עסקת מכירה/קנייה, הערך נקבע רק לפי עסקאות שבוצעו בפועל. כמובן יש גם ערך שלא נקבע בבורסה, אבל פה אנחנו מדברים על נכסים סחירים.

בנוסף, אתה משווה מניה של חברה לנכס שמתיימר להיות מטבע, ולכן ההשוואה אפילו לא מתחילה.

הרי גם אם תחזיק אצלך במזוודה את כל השקלים שיש בעולם, אין לזה ערך פנימי ולא תקבל מזה תזרים מזומנים קבוע, בניגוד למצב שאתה מחזיק בכל מניות חברת אפל.

אז מה הכיף בלהחזיק את כל השקלים בעולם?

שיש אנשים שחושבים ששקל שווה ממתק ושני מיליון שקלים שווים דירת 4 חדרים בחדרה, ולכן אתה תוכל לקנות את הדברים האלה עם השקלים שלך. למה? פשוט כי יש אנשים שנותנים בזה אמון.

אני מנסה כבר בערך שנתיים ולא עבד

באופן פרטי, שלא דרך המעסיק - ואז מגיע זיכוי מס של 25% מסכום הפרמיה ששולם, ו 'רק' שכיר יכול להיות זכאי להחזרי מס בזכות תרומות לעמותות מוכרות למס לפי סעיף 46 (החזר של 35% מגובה התרומות, בתנאי שסך התרומות

השנתיות מעל לרף המינימום), להיות שכיר ביותר ממקום עבודה אחד בלי שהתבצע תאום מס בין המעסיקים, וכמו כן 'רק' שכיר יכול להשקיע בשוק ההון ויכולים להיווצר תנאים לזיכוי מס, מהמס במקור ששולם על מכירות ברווחים (דוגמאות - המקרה שהביא פותח השרשור, או שאם משקיעים דרך יותר מגוף השקעות אחד, ומצד אחד נוצרו רווחים ושולם מס רווחי הון, והגוף השקעות אחר היו הפסדים - ואז אפשר לקזז בין הרווחים וההפסדים שהיו לאותו אדם).  

אבל אם אם אין ל 'רק' שכיר שום דבר מאלו שציינתי, אז כנראה שאין מה להתעסק עם דוח שנתי וניסיונות להחזרי מס.  

אישה עם כמות יפה של ילדים צריכה להרוויח יפה בשביל שתעבור את סף המס ובשביל שכל הפרוצדורה תהיה לה משתלמת. ואם היא מתכננת ללדת בקרוב לפעמים עדיף לא להגיש הוצאות מוכרות.

חישוב מס הכנסה הוא בגדול נפרד מבחינה חוקית (לא לגמרי, זה לא מדוייק), גם אם הדו"ח הוא דו"ח לזוג.

ההבדל בין הבעל לאישה בנקודות זיכוי הוא מינורי. למה ההנחה שאישה לא משלמת והגבר כן? 

זה נכון שהיום במידה רבה הושוו נקודות הזיכוי לגבר ולאישה. בממוצע נשים נשואות עם ילדים לא מגיעות לסף המס.

אבל במג'יק קאס העברנו הרבה שעות מאוד מהנות

זה חור עולם. חוץ מברכב אין דרך להגיע לשם וגם אין סיבה.

שווה אולי לקפוץ

לנסוע ספיישל אני חושב שבירושלים יהיה יותר מבחר ובמנעד מחירים גדול יותר

אבל לפני שרצים לחנויות

90% מהחנויות ממציגות את הדברים שלהם באינטרנט

מציע לעשות את השוואת המחירים באינטרנט ורק אחרי שנסגרים על משהו ספציפי לנסוע לראות אותו פיזית

לפני שבוע העלית פוסט על כך שחברה טובה שלך מתחתנת, ולך זה קשה כי את עדיין רווקה.

ועכשיו תוך מספר ימים את כבר מתחתנת בעצמך...? 

חברה קרובה מאוווד מתחתנת וקשה לי מאווד - לקראת נישואין וזוגיות

אני משתף בצורה קיצונית.

זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,

פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),

ושחרר הרבה מתח וחרדה.

אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.

צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.

צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי. 

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

יש משפט חשוב של דוקטור ויקטור פרנקל (ועוד רבים וטובים) שחשוב רגע להנכיח לעצמנו עכשיו:

כל התנהגות/תגובה בלתי נורמלית במצב/במציאות בלתי נורמלית - היא נורמלית.

אז מצאת את עצמך / את אשתך / את אישך / את הילד ברגרסיה בתחום מסוים?

אתם נורמליים.

זו המציאות שלא נורמלית.

אז לוקח לך שוב שנה לעשות פעולה פשוטה?

הכל עמום, מבולבל, לא מרוכז?

את נורמלית. אתה נורמלי.

פתאום בוכה כאילו בלי סיבה הנראית לעין?

כל פעולה הכי קטנה נראית כמו הר?

התחלת דיאטה בדיוק לאחרונה ומאתמול מחפשת רק מתוק ומנחם?

הסבלנות מתקצרת לפתיל קצרצר או אפילו בלתי נראה?

לא מבינה את עצמך?

שואל מה נסגר איתי?!

תוהה לעצמך או אפילו מבקרת את עצמך: מה זה מה קורה איתי?!

את נורמלית. אתה נורמלי.

ומה יעזור גם לנו וגם לזוגיות שלנו עכשיו?

בעיקר חמלה.

הבנה.

לגיטימציה לאנושיות שלנו.

המון חמלה ואהבה.

לעצמי. לאשתי. לאישי.

לקחת נשימה עמוקה

ועוד אחת

להוריד סטנדרטים כרגע במה שאפשר

ובעיקר לזכור שגם אני וגם בעלי/אשתי - אנושיים.

ועוברים, שוב, בתוך מציאות מוטרפת.

ולנסות למצוא עוגנים גם כעת

ולנסות לחזק את עצמינו ולהתמלא ממה שעוזר

לנו, ולזוגיות שלנו.

בשורות טובות ב"ה 🩵🙏

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍