א.
פעם אחת בתחילת שנה כשהרגשתי שלאף אחד לא אכפת ממני אי פעם אף פעם ואם אני אעלם אף אחד לא ישים לב,
הייתי שולחת לפחות פעם ביום אסמס לשירה. שאני אדע שלשירה יש מישהו ששם לב.
ב.
לפעמים אני מקבלת אסמסים דואגים מגברי השבט, "היי, יש מצב את מחבקת את/שמה לב ל/מעודדת את"
ובכיף, זה תפקידי בעצם.
אבל לפעמים גם מתכווצץ לי הלב כשאני לא יודעת מי דואג שידאגו לי
ג.
החוסר אונים הכי גדול מגיע מהדברים המפגרים.
מהשמיכה שמשובללת בתוך הציפה, הגוף המגרד.
ואתה מרגיש קטן, ואין איך להינצל מהחוסר אונים הזה.
צריך איזה אבא, שיבוא ויכסה אותנו בשמיכה.
ד.
במחשבות של לפני שינה, קצת לפני שנרדמתי באחד הלילות השבוע, הצלחתי לשכנע את עצמי שיהיה טוב.
ויהיה טוב! תסתכלו על הגשם, תתכסו בשמיכה.
ה.
ובכן, בגלל שאני נדיבת לב אני אספר איך השתכנעתי בטוב שיש.
זה שיש תמיד מישהו שדואג לנו, זה סימן שיהיה טוב.
בעיקר כשאותו מישהו הוא אנחנו עצמנו.
ו.
והלוואי והיינו דואגים לעצמנו קצת יותר לפעמים.
ז.
היום בבוקר הכל היה רטוב, ולא התרגשתי מהטיפות על עץ הלימון.
וזה קצת כאב לי, כי אולי ככה אני מאבדת את עצמי.
אבל הנה, פיניתי מקום להתרגש מדברים חדשים, מפתיעים.
ח.
לאבות ישורון יש שיר שכולו משפט אחד.
ואיזה כיף, שאנשים יודעים לראות משפט אחד. לראות אותו ממש.
ט
אני לא יודעת כמה מילים נשארו לי,
אבל היום שלומית ואני דיברנו
וזה פלא