אבל למה עכשיו????
אין לי זמן להיות חולה
אין
פשוט נגמר
דידידידידי!!
אבל למה עכשיו????
אין לי זמן להיות חולה
אין
פשוט נגמר
דידידידידי!!
פוסעתאויש.
תנוחי ביית. קחי יום חופש ושהם יתאמנו לבד.
עכשיו חזרתי מהאולפן...לא נורמלית..משוגעת שכמוני..מפגרת..
יהיה טוב.
וגם אם לא- שלא יבוא על חשבון הבריאות שלך.
אני באמת דואגת.
אולי מחר אני יאחר בכוונה? ואז אני יישן עוד שעתיים בבוקר? אולי...
זה מציאות..היא כבר אינה לשוה"ר...
פוסעתדוווקא עכשיו??![]()
לפני המחנה חורף??
רוצה לעזור לי?
תתפללי עליי!
באמת אבל באמת!
לא באלי להיות חולה במחנה..לא בשביל זה אני קורעת את עצמי..לאאאא!!!
במיוחד שאת עובדת על זה כלכך קשהה!!
אולי תעשי לעצמך מחר יום חופש?
את חייבת את זה לעצמך!
ואני באמת אתפלל עלייך, בלי נדר.
טליה בת אביגיל
חשבתי על זה..אבל אין סיכוי..אין פשוט אין!
לפחות תלכי לישון היום מוקדם ואולי תרגישי יותר טוב.
ישנתי הרבה בשבת אז...
ולהסתדר בלעדיי? זוכרת מה היה השבוע שספרתי לך? שהרגו כמעט את המנהל שאני יבוא כי אין סיכוי שלא? זוכרת?
אז אין סיכוי..לא יסתדרו בלעדיי..(חחח) |עף על עצמו|
הללי~אבל את באמת לא מרגישה טוב... ממש לא אשמתך!
וואי אני מקווה שעד רביעי תרגישי טוב..
ואם ח"ו לא, הם יצטרכו לדחות את המחנה כי הם בטוח לא יסתדרו בלעדייך 
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)