אחרי שלוש שעות שאני ערה במיטה צריך לקום.
למי יש כוח?
אתמול אמרתי לה שאני אחפור באר של כוח ואמלא אותה בדמעות שלי.
היא הסתכלה עליי מוזר.
מי כבר יבין.
ואני לא אוהבת לבכות ליד אנשים שלא מספיק מכירים אותי.
ואנשים - אם אתם שואלים מה קרה ועונים לכם "כלום" בפרצוף נפוח מבכי, זה אומר שקרה הרבה אבל אתם לא האנשים המתאימים/הזמן המתאים לדבר על ההרבה הזה שקרה.
ושמחה זה עבודה.
עבודה קשה.
וגם סבלנות.
אז -
הנה, בעוד רגע אדביק את חיוך ה"הכל בסדר" שלי.
והם יאמינו.
שזה קצת טוב וקצת רע.
למי אכפת.
נו קומי.
ותתכוני לשאלות ומבטי "למה איחרת?"
אוקיי.
תגדילי קצת את מדבקת החיוך.
למתוח.
חזק.
איה.
יופי. כמעט נראה אמין.
מי שלא מספיק מכיר אותך יאמין.
עכשיו את מוכנה לקום סופסוף?