עליי דדגל! ועוד הוא עטף את כל כולי!

אחכ אמרתי לחברות שלי שזה מזכיר לי את יום העצמאות שיש כאלה שעוטפים עצמם בגדל ישראל, כפרעליהם.
אז היא אומרת לי- על דגל ישראל את אומרת כפרעליהם ועל דגל משיח את ככה מדברת?!

ציוניית קטנה

ופגשתי מלא תשריות.

וטייערא ברידר. וצרחנו שם.

ונממ ציוניית?! אני?!

זה היה צונן מעט. אבל לא ממש.
שיתפתי גם את רייצל ורבקה,
חמודות.
הן לפחות ממש שמחו איתי.
ואמא ראתה אותי בוכה.
והיא. היא חיבקה אותי חזק.
אלוקים, זה היה מרגש.
חיבוק ממך, זה מדהים.
אם אני רוצה לבכות, ולא יוצא הבכי, אני פשוט אלך למכתב ההוא, ואקרא.
ולא אפסיק לבכות.

מסתבר שיש בי קצת משהו טוב.
אמנם קצת, אבל יש.
והן לא מכירות את החוק הזה, שאסור לקרוא לי מהממת. אבל למי אכפת אחרי כזה דבר מרגש?
אני אחבק אותן מחר ואגיד להן כמה אני אוהבת אותן.

עוצי, יש מצב המחשבות שלך עפות מידי.
את חייבת לרסן אותן.
את חייבת להפסיק.

להפסיק לדאוג.
להפסיק לבכות.
להפסיק להיות את.

את חייבת
מחר לטפל בעניין הזה.
אני.אני.אני.

אוקיי.
בסדר.

מטומטמת שכמותי. הידד.

שהרגשת חיבוק כזה

התעטפת בדגל משיח לא?