ואני מרגישה מבחינתי שכשאני הולכת לאכול, זה ממש בזבוז זמן. תמיד. אני לא נהנת מאוכל. אני אוכלת רק בשביל ההנקה. בדיוק כמו שעשיתי בהריון. אבל עכשיו חזרתי לעבודה. והעבודה שלי מאוד אינטנסיבית. ו.. פחדתי שזה יקרה.. שכשאני אחזור לעבודה, אני לא אצא להפסקת אוכל, כי אני ארגיש שזה ביזבוז זמן ושאני יכולה להספיק עוד דברים במקום לשבת לאכול. אני יודעת. אני יודעת שאני צריכה לאכול בשביל התינוק שלי, במיוחד בגלל שאני מניקה, אבל אז הקול בראש אומר "זה לא כמו בהריון. הוא לא ממש תלוי באוכל שלך.. יש גם תחליפי חלב, ובינתיים את כן מניקה אותו, והכל בסדר.. מקסימום יגמר החלב-תקני מטרנה"
ההפרעות שלי הם במשך כמעט עשור. בכל נקודת מפנה בחיי (דייטים, חתונה, הריון..) הייתי בטוחה שאני אטפל בזה.. אבל זה פשוט לא קורה. ואני לא מצליחה להשתכנע..
אני לא מאוד רזה. לא רואים עלי הפרעה כלשהי (רק אם אנשים נמצאים איתי יום שלם)
בעלי מתוק, והוא תומך בי, אבל הוא לא דוחף לטיפול כי אני תמיד משכענת אותו (ואותי) שאומנם יש לי הפרעה, אבל אני שולטת בהפרעה. כי אי אפשר להשתחרר מההפערה, אפשר לשלוט בה..
אבל יש תקופות בחיים שאני לא מצליחה לשלוט בה.
ואתמול עבדתי בערב. הלכתי בחמש אח"צ לעבודה ומאז לא הכנסתי כלום לפה. כלום ברמת הכלום.
התייאשתי.
;ולענייננו-

