(מי יתחתן איתך ככה תגידי לי, אה?

הוא.

נו, טוב. תחשבי אם את רוצה אותו בכלל.

בטח שכן. אחרת לא הייתי בוחרת בו.

את טיפשה.

זה נכון

את גם מדברת עם עצמך, שזה נפלא.

כן, טוב.)

ריעות: היי

ריעות: היי

ריעות: את מתחילה איתי?

ריעות: אני מתכוונת  להתחתן עם בן, סו.

ריעות: זה לא סותר, כולם יודעים שאת אוהבת להיות כזאת את יודעת מה אסור לומר כאן.

ריעות: נו, אז אני לא מתחילה איתך.

ריעות: מה שתגידי.

ריעות: אני צריכה לכתוב אבל אין לי כוח להקליד

ריעות: אז מה את עושה עכשיו?

ריעות: ממציאה כוח

ריעות: תתחילי לשבת זקוף

ריעות: *זקופה

ריעות: אבל זה קשה!

ריעות: התחלפנו בתפקידים בטעות.

ריעות: אופסי?

רוצה איתי במקום????

אחרת.

אבל תודה!

ריעות: לא.

ריעות: שקרנית.

ריעות: מה ריעות עושה עכשיו?

ריעות: אמיצה.

ריעות: זה לא פעולה.

ריעות: זה תואר.

ריעות: נכון.

ריעות: נו?

ריעות: אז זה לא מה ריעות עושה עכשיו, זה מה ריעות עכשיו.

ריעות: יש לי היום שיעור פרטי!

ריעות: מה נזכרת בזה עכשיו?

ריעות: נזכרתי, כמו שנזכרים.

ריעות: זוכרת את ההוא מל"ג בעומר?

ריעות: כן, נו?

ריעות: לא נזכרתי בו, פשוט בחרתי זיכרון להזכיר לך שאת סתומה לגמרי.

ריעות: אין דבר כזה לגמרי.

ריעות: אה, נכון.

ריעות: אז מההתחלה?

ריעות: אז מההתחלה.

ריעות: עדיין כואב לי הגב ואני יושבת זקופה.

ריעות: מסכנה שלי.

ריעות: זה קצת... קריפי.

ריעות: מה?

ריעות: שאני שלך.

ריעות: כן, טוב, העיקר שאת של מישהו.

ריעות: |משתתק|

ריעות: פגעתי בך?

ריעות: אני של ההורים שלי, לא?

ריעות: כן, בדיוק.

ריעות: הייתי מקללת עכשיו אבל אני לא מקללת מתוך עיקרון.

ריעות: וחוץ מזה לא מקללים כאן.

ריעות: כן, גם זה.

ריעות: היא הייתה פה לכמה רגעים.

ריעות: למה את עוקבת אחריה?

ריעות: כדי לדעת.

ריעות: לדעת מה?

ריעות: אם הוא צדק.

ריעות: אלוהים.

ריעות: מה איתו?

ריעות: למה שאני אדע? פשוט ריעות שלמעלה סיכמה שאנחנו מדברות על אלוהים.

ריעות: ריכולים וכזה או משהו גבוה?

ריעות: אין לי שמץ.

ריעות: אז אלוהים.

ריעות: אלוהים.

ריעות: החבר הכי טוב שלנו. ואבא. ומלך. ומשענת. ואהבה. הכול.

ריעות: בחיי, מי שירצה אותי ממש יזכה.

ריעות: האסוציאציות שאת עושה לעצמך מדהימים.

ריעות: בטוחה שככה אומרים את זה?

ריעות: לא.

ריעות: אה, נכון. לא אכפת לך מה חושבים עלייך.

ריעות: החיים קשים.

ריעות: ומהנים.

ריעות: כשיש כוח.

ריעות: אל תיכנסי לזה עכשיו.

ריעות: אני צריכה מישהו.

ריעות: |שותקת מפאת כבודה של ריעות|

ריעות: את מי?

ריעות: לא מישהו ספציפי.

ריעות: הוא כן ספציפי, לא?

ריעות: כשחושבים על זה.

ריעות וריעות: גות'האם!

ריעות: אמרנו ביחד

ריעות: אנחנו מדהימות

ריעות: אל תעופי

ריעות: אמרתי אנחנו

ריעות: אנחנו מדהימות!

ריעות: את יודעת משהו?

ריעות: אני יודעת מלא דברים. על מה לספר לך?

ריעות: לא... התכוונתי, את יודעת? אני מכניסה רמזים למצב רוח שלי בכל מקום.

ריעות: מזכיר לי את ג'ייד. כלומר פטרישה.

ריעות: יאו בית אנוביס!

ריעות: כן, געגועים.

ריעות: שלא יתקפל. אני רוצה שאנשים יקראו את זה.

ריעות: מי קורא את זה בכלל?

https://vandersister.wordpress.com/2017/03/07/nu/

לפני יומיים העברתי הרצאה על רפואה ומגדר בפני קהל נלהב וערני. אני אוהבת את הנושא הזה, השקעתי זמן רב בבניית מצגת נהדרת, ערכתי שני פיילוטים לפני ההרצאה עצמה כדי לוודא שכל הפרטים נכונים והכל מתקתק כמו שצריך. קיבלתי מחיאות כפיים, שאלות רבות, מחמאות ופידבק חיובי מלוא הטנא. כולם הכתירו את האירוע כהצלחה, ואפילו נתבקשתי לעשות שידור חוזר בקרוב.

והרגשתי חרא עם עצמי.

מדוע? שאלה יפה, עם תשובה לא פשוטה.

בין יתר הנושאים שעלו בהרצאה, שאלתי את עצמי ואת הקהל מדוע היחס של עולם הרפואה לנשים נוטה להיות יותר לא-רציונלי מאי-הרציונליות שאותו עולם בדיוק מייחס לנשים עצמן. במילים פשוטות יותר, עולם הרפואה נוטה לייחס לנשים רגשנות מוגזמת והיסטריה, ובאותה נשימה כושל באבחון של בעיות קשות ואמיתיות שנשים סובלות מהן, כי הוא מייחס את הסימפטומים לרגשנות והיסטריה. פוסל במומו, ומאשים את הנשים שזה מומן.

אז התשובה לשאלה מדוע הרגשתי חרא היא שבאופן אובייקטיבי יש לי מחלה, אבל המחלה עצמה לא פועלת בדרכים הגיוניות ולכן קשה להתמודד איתה בכלים רציונליים. כמו כל דיכאון מנוסה, גם הדיכאון שלי מצויד בקול ערב ומשכנע שאיתו הוא מדבר בתוך הראש שלי. ברוב הימים, כשהתרופות פועלות את פעולתן, הפסיכותרפיה עוזרת והחיים שגרתיים, הקול הזה רק ממלמל מדי פעם ברקע, מספר לי עד כמה אני כישלון ומזכיר לי שאם משהו לא מסתדר, מהגשת התזה ועד ניקוי האבנית בקומקום, תמיד אפשר להתאבד. אני משיבה ב"ממ-הממ" בלתי מחייב, וממשיכה בדרכי. רוב הזמן אנחנו חיים בשלום זה לצד זו, הקול ואני*.

אבל בימים מסוימים, שלמרבה הצער אין דרך לחזות מראש, הקול הזה משתלט על החלל שבין האוזניים שלי ונשמע רם וצלול. והוא לא סותם את הפה, בחיי, אפילו לא לרגע. והוא נשמע הגיוני, ונכון, ומפתה. אפילו חומל לפעמים. בימים האלה, המאבק בו גובה מחיר נפשי ופיזי ומותיר אותי מותשת. משום שלכאורה לא קורה שום דבר יוצא דופן ומשום שהוא לא מותיר שום סימן חיצוני, לרוב האנשים קשה להבין מה בדיוק עובר עלי. ולי כמובן קשה להסביר כי – ראשית, אני לא בטוחה שמותר לי להרגיש רע כשאין לכך לכאורה שום סיבה, ושנית, אני לא בטוחה שלגיטימי לבקש עזרה, כי את המחלה אי אפשר לרפא, כל מה שאפשר לעשות הוא לסבול אותי עד שיעבור הגל הנוכחי. אולי יום אחד אפשר יהיה לומר "התקף דיכאון" באותה צורה שבה אנחנו אומרים "התקף אפילפסיה" או "נפילת סוכר", אבל עוד לא הגענו לשם.

אז הנה מה שקרה ביום שאחרי ההרצאה, מבחינה אובייקטיבית:
קמתי בבוקר. קראתי שפע של מחמאות ברשתות חברתיות שונות על ההרצאה, קיבלתי שבחים ואמרתי תודה, התבקשתי להרצות שוב. עבדתי על כמה פרויקטים ועמדתי בלוחות הזמנים. ביקשתי לדחות פרויקט אחר והדחייה אושרה. שוחחתי עם כמה חברות שדרשו בשלומי. הלכתי לישון. הסוף.

הנה מה שקרה ביום שאחרי ההרצאה, צבוע בצבעי דיכאון:
אני: (קמה, מפהקת, משרכת דרכי אל המטבח, מדליקה את הקומקום)
דיכאון: נו, מתי תתאבדי?
אני: למה שאני אתאבד?
דיכאון: אחרי הזוועה של אתמול את עוד צריכה סיבות?
אני: אתמול לא היה זוועה. קיבלתי מחמאות ואנשים אהבו את ההרצאה.
דיכאון: לאנשים לא נעים, אז הם חולקים מחמאות. אף אחד לא יצא משם עם תובנות מעמיקות על החיים. כל מה שעשית היה ללעוס מחדש ולהקיא כל מיני פרטים וסטטיסטיקות ואנקדוטות עם תמונות מצחיקות של רקדנים באלינזיים.
אני: וזה רע?
דיכאון: די פתטי, למען האמת.
אני: סתום.
אני: (פותחת מחשב, עובדת במרץ על פרויקטים)
דיכאון: קדימה, זה הזמן להתאבד.
אני: למה?
דיכאון: כל היום את יושבת ומתקתקת במחשב את הפרויקטים הדביליים שלך, אין לך קריירה, אין לך שאיפות להתקדם, את החוליה הכי מיותרת בשרשרת המזון העסקית הזו.
אני: אני עובדת קשה ומתפרנסת בכבוד.
דיכאון: עולב. פעם היה לך פוטנציאל.
אני: סתום.
דיכאון: ובשביל מה דחית את הדדליין הזה? היית יכולה לשבת כל הלילה ולסיים בזמן.
אני: כי מגיע לי לישון בלילה ולעבוד בצורה נורמלית. חוץ מזה, לא היתה שום התנגדות לבקשה שלי וזה הסתדר יופי, אז מה…
דיכאון: לא מסוגלת לנהל את הזמן שלך בשיט. אם הייתי קובץ האקסל שלך, הייתי מתפטר.
אני: סתום.
חברה: מה שלומך? את בסדר?
אני: יום קצת קשה. מרגישה לא משהו.
דיכאון: זה רק כי עוד לא התאבדת.
חברה: תשמרי על עצמך, טוב? את אוכלת? שותה?
אני: האמת, לא כל כך.
דיכאון: בשביל מה לאכול ולשתות? לא אמרנו שאת מתאבדת?
אני: אתה אמרנו. אני לא אמרנו.
דיכאון: אני את ואת אני.
אני: זיבי. אתה מחלה ואני לא. לוקחת קלונקס.
חברה: אולי תקחי קלונקס?
אני: כן, זה בדיוק מה שחשבתי הרגע.
דיכאון: איך עוד לא נמאס לחברות שלך ממך, תגידי לי? כלומר, אני בטוח שאם תמותי הן תצטערנה, אבל הן גם תחושנה הקלה מסוימת. תני להן את החסד הזה. אני כבר רואה אותן עומדות על הקבר שלך, בוכות, אבל מבינות שאין מנוס, וזה מה שהיה צריך לקרות.
אני: (לוקחת קלונקס)
דיכאון: יופי. קחי את גוש העליבות הרוטט שהוא החיים שלך ותפזרי קצת צמר גפן מלמעלה, זה בטח יעזור.
אני: סתום.
קלונקס: פרררר…. פרררר… לשאוף… לנשוף… הכל רגוע…
דיכאון: את זוכרת שאני עדיין אהיה כאן כשהדבר הזה יפסיק להשפיע, נכון?
אני: סתום!!!!!
קלונקס: פרררר?
אני: (מכריחה את עצמי לשתות מים)
דיכאון: (מעומעם) אני מבין אותך. קשה להיות את. לכן אני מציע שתמותי. מוות זה לא דבר רע. את בודדה, שמנה ומכוערת, כבר לא כל כך צעירה, וזה רק ילך ויהיה יותר גרוע. הבדידות שחונקת אותך בלילות, בקרוב כבר לא תצליחי להתמודד איתה, ואז תראי שאני צודק ותתאבדי.
אני: (נושמת)
קלונקס: פרררר… פרררר… לישון…
אני: (נרדמת לשעה. מתעוררת)
דיכאון: עדיין פה. מתי תתאבדי כבר?

אחרית דבר: היום אני מרגישה הרבה יותר טוב. אל חשש, אני מוקפת בעזרה מקצועית ובתמיכה חברית, ואין לי כוונה להפסיק להילחם. אני עורכת רשימות של דברים חיוביים כדי להזכיר לעצמי שהקול הזה משקר, מבלף ומסלף. המחמאות, השבחים, החיוכים והחיבוקים הם כמו סולמות מוזהבים שעוזרים לי לטפס בחזרה למעלה מהבור אחרי התקף כזה. והקול? אני אמשיך לחיות איתו, והוא איתי.

אפילו שהוא זה עתה אמר לי שהפוסט הזה עלוב ומדכא, ושאני לא יודעת לכתוב.

ריעות: זוכרת את ההיא?
ריעות: ההיא מי?
ריעות: זו
ריעות: אה, כן. נו.
ריעות: היא מתביישת ממך. היא זוכרת.
ריעות: נו, כן, טוב. לא כיף לי.

ריעות: הוא מגיע באיזשהו שלב
ריעות: הוא כואב?
ריעות: לא, רק קצת... חבל.

נתקלתי בו במקרה והוא הצחיק אותי אז הקפצתי...

אשכרה.