אלו שאנחנו הכי אוהבים לא יכולים לעזור לנו.

עוד בוקר, וחבל כן. הוא יושב על המיטה חושב על אתמול. מסיק מסקנות. וסתם משחזר את הארוחת ערב המשפחתית.
גם היא הייתה. באיזשהו מקום הארוחה הייתה בשבילה. בשבילנו.
הוא שותף את הפנים, מנסה להרגע. הוא כל כך מבואס ועצבני שאין לו כח לכלום. לא לקום וגם לא להמשיך לישון.
היא מתקשרת. הוא בעצבים ניתק.
היא מעבר לקו דואגת לו.
והוא. הוא זרק את הפאלפון על המיטה והתיישב על הרצפה. אוווף ואין לו כח לכלום!
חבר שלו מתקשר גם. הוא מנתק בעצבים. אבל החבר לו מתייאש והוא בסוף עונה לו.

היא בבית דואגת. אולי הוא עצבני עדיין? אולי הוא פגוע? להתקשר שוב? והיא לא רוצה להפריע. אבל היא כל כך רוצה שיהיה לו טוב. אבל אחרי שהוא ניתק, אין לה אומץ להתקשר שוב. וגם משו באגו מבקש שהוא יתקשר בחזרה. והיא בבאסה שהוא בבאסה אז היא בוכה. והיא רוצה שיהיה לו טוב והיא לא מעיזה להציע עזרה שוב.

והחבר שלו צעק עליו שירגע. שהוא מעציב את כולם. שיפסיק להיות צומיסט כל כך. ואם הוא לא יפסיק הוא ירביץ לו בשכל. והוא מצליח לאמר מילה. והוא נרגע והוא בוכה. והוא מצטער שעשה לכולם רע.
אבל הוא לא חוזר אליה. הוא עדיין עייף ורק עכשיו נרגע. הוא לא רוצה להתפרץ עליה. והוא לא יודע שכל כך קשה לה שהיא לא שומע ממנו. ואולי יהיה לה קשה יותר שזאת לא היא שהייתה כאן בשבילו.

עוד בנאדם.

זה לא מיאוש. הוא יושב עם הגיטרה על המדרכה, מנגן. כמו עוד בנאדם. סתם אחד משועמם. הוא שר לעצמו. הוא נהנה.
הפנים שלו שחורות מלכלוך. הוא לא מיואש. הוא עצוב שהוא עוד בנאדם. זה לא יפריע לו להאמין שמה שהוא עושה זה נכון.
אנשים שהם סתם עוד אנשים מסתכלים, עוברים. חלק נעצרים וחלק ממשיכים.
הוא מחייך לעצמו כשהוא חושב שמרחמים עליו.
הלוואי שהיה יכול לצעוק. אז הוא שר.

בבית שקט. הוא נכנס לחדר, מוריד נעלים ומתיישב על המיטה.
הראש שלו זרוק לאחור והוא שוב חושב למה הוא סתם בנאדם? למה אין לו משו מיוחד לתת? מה הוא עושה כאן? למה הוא חי?
אבל לא תצליחו לשכנע אותו כי הוא סתם בנאדם. לא ממורמר ולא מיואש. כי יאוש זה לחלשים.
הוא קם מהמיטה, הוא רעב. סוחב את הרגלים למטבח. פותח את המקרר ומוציא לו גמבה.
לכו תסבירו לו מזה בנאדם.

כן התרגלו אליו בשכונה הזאת. הבנאדם עם הגיטרה.
וכבר אפשר לראות נערים שיושבים לידו. אם זה שיחות נפש או סתם שיר בחברותא.
הוא כבר לא צוחק מהמחשבה שאולי מרחמים עליו. כי הם לא סתם אנשים. הם אנשים, בני אדם. ויש להם חיים.
הוא מנגן יותר חזק כי החבר'ה צועקים כשהם שרים. הוא אוהב את זה.
כי אם הוא עוד בנאדם אז הוא שמח להיות

ככה זה כשרושמים את הלב. תנסי פעם

רגשות.

כל הזמן הלב שלו דופק. והוא מרגיש. מרגיש אותה.
מתחיל את היום והוא מרגיש אותה. באמצע לעבוד וזה עדיין דופק בלב את השם שלה. ועד שהוא נרדם סחוט מעייפות כי חשב עליה, הוא מרגיש אותה.
ואולי גם היא אותו. אבל הוא מעדיף לומר לעצמי שזה אולי. לא לבנות על זה מידי.
הוא לא יכול לחייב אותה לאהוב אותו. למרות שאם הייתה אפשרות כזאת הוא היה עושה את זה.
והוא לא יכול לבוא אליה בטענות על האהבה החד צדדית הזאת כי היא לא בקשה שיאהב אותה.
והוא יכול להמשיך לתסבך אותו עד שירדם. והוא מתסבך. והוא נרדם.

ולפעמים הוא כועס. וגם שמח.
ויש ימים שהוא עייף בנפש ורוצה שלא יקרה כלום לגמרי.
ולפעמים מרגיש חזק. כע חזק כמו בסרטים.
והוא מהאנשים ששומעים שירים דיכאונים. ומהאלו שאוכלים הכל.
הוא אוהב את החיים כמו שהוא אוהב את המוות. והוא בנאדם סתם טוב. והוא מרגיש שהוא טוב.
הוא לא אוהב ללמוד, אבל הוא אוהב ללכת לביצפר.
והוא גם לפעמים קם מוקדם מוקדם בשביל לנשום את האוויר הקר של הבוקר וחוזר לישון.
והוא מרגיש שהוא יודע הרבה והוא בכל זאת נהנה לשמוע. והוא לא מפחד לאהוב. והוא אוהב.

הוא בנאדם והוא לא מפחד מרגשות, גם אם זה סוחט אותו טיפה יותר.
והוא לא מדבר על זה הרבה כי יש לו עוד דברים לעשות.
וגם הוא מאמין שגם היא מרגישה. אולי לא כלפיו. אבל גם היא מרגישה. ונושמת.
וגם לה יש דילמות. ואולי לפעמים גם היא עצובה. או סתם מרגישה.
והוא מקווה בשבילה שלא תפחד להרגיש. כי להרגיש לבד זה לפעמים טיפה יותר מידי ללב.
אז הוא מרגיש אולי שהוא לא מסוגל לגשת אליה ולדבר איתה נורמלי. אבל זה בסדר.
זה רק רגש. והוא מרגיש טוב.