אז היה לי יום קשה. כאילו, מאחר הצהריים כזה..
וזה רק התגבר והתגבר.
מקרה אחד למשנהו.
והייתי מלאת תחושות, רגשות, מחשבות, רצונות
והכל כמו סלט קצוץ דק דק
מתערבב לי בבטן
ובלב
והרגשתי שאני עומדת לקרוס, ככה, חסרת טעם וריח.
אבל, בין לבין,
בזכות חברות מיוחדות
ואולי קצת בזכות עצמי,
דאגתי לשנן ולהגיד לעצמי שוב ושוב
שהכל מאיתו יתברך, ואם קרה מה שקרה הרי זו לטובתי המוחלטת. אז למה אני כ"כ לחוצה? וחסרת מנוח?
אז זהו, במשך שלש שעות בערך זה מה שאמרתי לעצמי. (לחברה שלי בעיקר שהייתה לידי וסבלה את הנאומים)
וזהו, כשנפלה בי ההכרה הזו שהכל מאיתו יתברך, והכל טוב ולטובה, וכל מה שקורה זה בהשגחה פרטית והקב"ה הוא אבא שאוהב, פשוט נרגעתי.
נהייתי רגועה יותר.
נכון. קשה ויהיה עוד קשה. והמון עבודה.
אבל הקב"ה איתי.
ואני אוהבת אותו בכל ליבי.
ולא הפסקתי לאהוב אותו כל היום.

תודה לך ריבונו של עולם.
תודה לכן חברות אהובות שהייתן כאן בשבילי