קראתי.
זה פשוט מפחיד. מפחיד. מפחיד.
לא מפסיקה לבכות, הבכי רק מתגבר,
מקווה שאף אחד לא שומע. רק חסר לי שיראו אותי בוכה.
איזו טיפשה אני. למה קראתי? למה???
ידעתי שזה יהיה מפחיד, לא חשבתי כמה מפחיד..
כואב לי עליה, כואב נורא.
כמה היא סבלה וסובלת.
ואני אוהבת אותה כ"כ.
הכאב שלה צורח בין המילים.
היא צורחת, מתחננת לעזרה.
דיייי אני לא יכולה.
לא יכולה פשוט.
מתי ייגמר הסבל הזה??
מתי??
כבר שנתיים...
שנתיים!!
מקווה שאף אחד לא קורא אתזה..
וגם ביום ראשון,
זה קרה שוב.
לא מאמינה. לא מאמינה.
כמה סבל יש בעולם הזה, כמה.
אני לא נורמלית.
אמרו לי לא לקרוא.
אמרו לי שזה מפחיד.
וקראתי.
קראתי מה שהיא כתבה.
והבנתי מה שהיא עברה ועדיין עוברת.
וסובלת כ"כ.
הלוואי שיהיה כבר טוב, הלוואי.
לפחות שהדמעות ייעצרו,
אני שונאת לבכות.
ניסיתי כל התקופה הזאת להיות אדישה,
להתכחש לרגשות הבוערים.
אבל כנראה שזה לא אפשרי,
כי הרגשות תמיד היו שם ועודם.
בבקשה ה'.
תעצור את הסבל הזה.
הוא לא הגיוני.
תודה.
נשמע עצוב מאד