למה לעזאזל זה ככ קשה?
ידעתי.
ידעתי שאני לא אסגור ראשונה בשכבה.
ובאמת. סגרו עוד לפני שהלכתי לסיירות.
סגרו במכינות ובמדרשות. סגרו במשרדי ראש הממשלה.
סגרו בבית סיפור לחינוך מיוחד. גרעין כזה, גרעין אחר.
ואחרי זה הלכתי לסיירות.
חזרתי, וכבר בנות סוגרות.
תפקידים בצבא, בתי חולים, הדרכת טיולים.
בת סוגרת איפה שבדקתי.
ורק אליי אף אחד לא מתקשר.
אז אני מחכה. מחכה לתשובות.
כולן מסביבי סוגרות.
מתקשרת רכזת, מציעה לי תקן אחר, קובעת לי סיירת.
כשאני מבקשת לדחות את הסיירת, כולם נעלמים.
אני נשארת עם וי כחול
בלי תשובה.
שומעת על תקן, רוצה לברר
אבל הבת שירות לא עונה.
מתקבלת תשובה-
את מקסימה,
וגם אני חשבתי שאת מתאימה
אבל, חבל,
המקום החליט שלפה לא התקבלת.
תגידי, רוצה לשמוע אולי על תקנים אחרים? אני יכולה להציע לך דירה.
לא.
תודה.
אולי נלך ליריד?
אז מה שזאת נסיעה של שלוש שעות הלוך-שלוש שעות חזור
בלי יכולת לסגור?
אז נסעתי, שמעתי, התעניינתי.
חזרתי רק מבולבלת יותר.
בינתיים מסביבי כולן סוגרות.
גרעין כזה, גרעין אחר.
משרדי הביטחון, משרדי ראש הממשלה
שלוה ותפקידים בצבא
מד"א ומדרשה, יש גם מכינה.
כפר נוער, בית ילד והעמקת יהדות,
בית ספר באשדוד,
חינוך מיוחד בירושלים
והדרת, ש"ש, הדרכת טיולים.
תפקיד אחר בצבא, עוד מדרשה.
בית חולים כזה, בית חולים אחר.
גרעין בצפון, גרעין בדרום.
ואני?
אני אסע לעוד סיירת.
אחליף אוטובוסים רכבות וטרמפים, בערך חמש שעות נסיעה
בשביל להיות שם שעה.
"כן נדבר איתך היום
או בעצם מחר"
מחר כבר עבר
ואני לא יודעת מה נסגר.
חחח