סהרורי, התהלך לו אל מול המון האנשים שעמדו שם מרחוק, מלאו את המדרחוב הישן שמעולם לא נרדם, מוזרמים בצבעים, אדי ניחוחות עולים מכל פינה גועשת ברחוב ההומה.
אנשים מתקבצים להם בקבוצות, קטנות שכאלה מסתובבים ומדברים, שחים על הא ודא שסובב את עולמם השוקק, חברויות שכאלה שנפגשו להם שם בחמישי בערב, יושבים על כיסאות הפלסטיק סביב השולחנות בקיוסק משמאל טרוטי עיניים אחרי ימים עמוסים בעבודה, צופים בהתרגשות במסך הגדול שתלוי לו למעלה. שריקה, מחצית.
פוסע כמה טפיפות על האבנים הבלויות של הרחוב, שומע כל צחוק ביישן מטפס מבית הקפה הקטן והשקט מול המזרקה. זוג מקסים, שהרגע נישא יושב לו שם באושר על ספה זוגית ופראנץ׳ ונילה לוהט אל מול אורות הלילה שזורקים אותם לאווירה רומנטית קסומה ועוטפת, יושבים להם מחובקים ואוהבים, חווים את להבות השקט של הנצח..
מהלך לו שם בין הקולות, הצעקות, השיחות הלוחשות של העולם
וההקשר, הו ממנו קצת נעלם
הניתוק של שמים וארץ חודר מידי, שורף לו בפנים את כולו כבר זמן
המציאות האקראית הזאת לא נותנת את ההקשר והסובב המתבקש לעצמו, להתקדמות, "יעלו שמים ירדו תהומות", יותר מידי תהומות במחשבה והכל זורם, לא נשאר בהכרח, נשארו רשמים, פיסות עזובות של אור שכבר כיסה עליהם החול התובעני הזה, של הכל, הכל חוץ ממך והציניות הזאת שמתגברת, לא במובן הטוב בכלל, והיחס כבר מכסה את עצמך והשבבים של האור, אתה, הם, מישהו, "בדעתו תהומות נבקעו" ההקשר והחיבור מנתץ אותם ללא ספק, איך.
והכל מתערבב, שמיעה חרישית מעורפלת של המציאות, בלי שום תוכניות, נאחז בסבך הקולות והאחר, סיחרור בשלל אורות ירוקים וקריסה עצמית.
מנער את הראש לרגע. הוא נמצא במדרחוב. חמישי בערב. בגפו. שקע במחשבות.