בחדר אחד בבית מלון בירושלים ישבו שני אנשים, אנשים רציניים מאוד, ונחמדים מאד.

הערב בא, רוח קיץ נשבה, ושני האנשים הלכו לישון. הם שכבו איש במיטתו, כיבו את האור שליד הראש, אמרו לילה טוב, והיה שקט. מצב זה נשמר לזמן קצר בלבד, כי אחרי רגע אמר אחד מהם: "המ, סליחה, אבל אני לא יכול לישון ככה, אני חייב לפתוח את החלון" , הוא אכן הלך ופתח את החלון, וחזר לישון...

לישון הוא לא הצליח. מה שקרה הוא, שאחרי שעה אמר השני: "נעשה יותר מדי קר, צריך לסגור את החלון" והוא קם וסגר אותו. עוד רבע שעה עברה, והראשון אמר: "אוף, איזה חום, חייבים לפתוח", והוא קם וניגש לחלון, ובהחלטיות פתח אותו לרווחה, ובדרכו חזרה למיטתו הוסיף: "עכשיו הרבה יותר טוב, לילה טוב".

השקט היה זמני ומתוח. אינני בטוח שעברה רבע שעה שלמה כאשר נשמע קול עצבני וחסר סבלנות: "עם כל הכבוד, כן? אני לא מסוגל לישון כשהחלון פתוח, אני קופא מקור!" והאיש קם, מעיף את שמיכותיו לצדדים, וסגר את החלון וגם נעל אותו שלוש פעמים במנעול.

עברו כמה דקות וללא כל מילה קם הראשון, ניגש לחלון ופתח אותו, נושם לרווחה, ואומר: "אח, סוף-סוף קצת אוויר". והוא חזר למיטה, עיניו פקוחות בחושך, מחכה מתוח למה שיקרה הלאה.

היה שקט, שהופרע רק על ידי שיעולים של השני, ומשפטים כגון: "ברר, קר..." שהוא אמר בלחש עצבני.

אחרי עוד רבע שעה הוא אמר בקול רם: "לכל דבר יש גבול, אני לא חייב לקום חולה בבוקר בגלל אידיוט אחד שישן איתי במקרה בחדר" והוא רץ וזינק אל החלון וסגר אותו. עוד לפני שחזר אל מיטתו אמר הראשון לעצמו בקול ברור, מדגיש כל מילה: "אם הייתי ישן בחדר עם בן - אדם, הכל היה בסדר, אבל יש טיפוסים שאי-אפשר לדבר איתם.." והוא קיפל את אצבעות רגליו במיטתו והתהפך מצד אל צד עד שלא יכול היה לסבול עוד - והוא קם ופתח את החלון.

ככה עברה עוד רבע שעה ועוד רבע שעה, וככל שהלילה התקדם הפכו שני האנשים לאויבים בנפש. ואף אחד מהם לא ישן אפילו דקה, עד שהגיע הבוקר.

בחדר אחד בבית מלון בירושלים ישבו שני אנשים, אנשים רציניים מאוד, ונחמדים מאד.

הערב בא, רוח קיץ נשבה, ושני האנשים הלכו לישון. הם שכבו איש במיטתו, כיבו את האור שליד הראש, אמרו לילה טוב, והיה שקט. מצב זה נשמר לזמן קצר בלבד, כי אחרי רגע אמר אחד מהם: "המ, סליחה, אבל אני לא יכול לישון ככה, אני חייב לפתוח את החלון" , הוא אכן הלך ופתח את החלון, וחזר לישון...

לישון הוא לא הצליח. מה שקרה הוא, שאחרי שעה אמר השני: "נעשה יותר מדי קר, צריך לסגור את החלון" והוא קם וסגר אותו. עוד רבע שעה עברה, והראשון אמר: "אוף, איזה חום, חייבים לפתוח", והוא קם וניגש לחלון, ובהחלטיות פתח אותו לרווחה, ובדרכו חזרה למיטתו הוסיף: "עכשיו הרבה יותר טוב, לילה טוב".

השקט היה זמני ומתוח. אינני בטוח שעברה רבע שעה שלמה כאשר נשמע קול עצבני וחסר סבלנות: "עם כל הכבוד, כן? אני לא מסוגל לישון כשהחלון פתוח, אני קופא מקור!" והאיש קם, מעיף את שמיכותיו לצדדים, וסגר את החלון וגם נעל אותו שלוש פעמים במנעול.

עברו כמה דקות וללא כל מילה קם הראשון, ניגש לחלון ופתח אותו, נושם לרווחה, ואומר: "אח, סוף-סוף קצת אוויר". והוא חזר למיטה, עיניו פקוחות בחושך, מחכה מתוח למה שיקרה הלאה.

היה שקט, שהופרע רק על ידי שיעולים של השני, ומשפטים כגון: "ברר, קר..." שהוא אמר בלחש עצבני.

אחרי עוד רבע שעה הוא אמר בקול רם: "לכל דבר יש גבול, אני לא חייב לקום חולה בבוקר בגלל אידיוט אחד שישן איתי במקרה בחדר" והוא רץ וזינק אל החלון וסגר אותו. עוד לפני שחזר אל מיטתו אמר הראשון לעצמו בקול ברור, מדגיש כל מילה: "אם הייתי ישן בחדר עם בן - אדם, הכל היה בסדר, אבל יש טיפוסים שאי-אפשר לדבר איתם.." והוא קיפל את אצבעות רגליו במיטתו והתהפך מצד אל צד עד שלא יכול היה לסבול עוד - והוא קם ופתח את החלון.

ככה עברה עוד רבע שעה ועוד רבע שעה, וככל שהלילה התקדם הפכו שני האנשים לאויבים בנפש. ואף אחד מהם לא ישן אפילו דקה, עד שהגיע הבוקר.