אני חושבת שהסוד הוא התמדה וסבלנות וכמובן ברגש. גם הבן שלי (שנה ו- 10) בימים האחרונים פיתח איזשהי חרדת נטישה ובין היתר לא מוכן לישון לבד. מצד אחד אני רואה שהוא ממש צריך אותי ואני נותנת לו כמה שאפשר ברגע שאפשר אבל בזמן השינה, אני לא מאפשרת לו כל מה שהוא רוצה. כך זה עבד עד היום והכל היה מושלם...

מה שאני עושה- מסבירה לו יפה ובסבלנות שצריך לישון לבד, ומי שיישן לבד יקבל מחר אחרי הגן ממתק. משכיבה לצידו כמה בובות שכאילו הולכות לישון. אני רואה שהוא מבין ונרגע ואז יוצאת מהחדר.

הוא כמובן מתחיל לבכות ומכניס את עצמו להיסטריה. אני אומרת לו מרחוק לילה טוב, עכשיו הולכים לישון, וכשהבכי מתגבר או לא נרגע אני נכנסת שוב ועושה את אותן פעולות- משכיבה אותו, מכסה בשמיכה, מסבירה לו שעכשיו הולכים לישון ויוצאת. הכל בסבלנות. ככה כמה וכמה פעמים...

לאט לאט הבכי שלו נהייה מאולץ ובכוח, כי הוא הבין שאמנם אני לא לצידו אבל אני פה לא רחוק ואם הוא צריך אותי אני באה. ואז הוא נרדם.

מקווה שעוד כמה ימים אוכל להגיד לך שהמצב חזר לקדמותו...

או עם היד נוגעת בו, עד שנרדם.

ילדים מתרגלים כך לישון בביטחה, ועם הזמן כבר לא צריכים את זה.

מעולם לא הרשינו לשום ילד לישון איתנו במיטה.

לא היתה להם מזה שום טראומה למרות שלפעמים צרחו זמן כזה או אחר במיטה.

ככה לומדים ונהיים עצמאיים, כמובן בהתאם לגיל.

ובהחלט לפעמים עשינו את הרעיון של לשבת ליד או בפתח החדר כדי שיחוש שאנחנו איתו אבל במרחק בטוח.

זה שיבכה בגבול הטעם הטוב, אחרי המון הסברים וליטופים, כאשר ברור שהילד מבין, ולא להשאיר אותו בוכה וללכת. גם כשהוא בוכה, מדי פעם באים שוב להרגיע.

אין מה לעשות. אי אפשר להרדים ילד כל לילה עד גיל מאוחר. יש שלב שבו הוא צריך להירדם לבד.

את הזמן שלוקח לא להרדם

נראה לי הוא חשב שכתבת 'עבדת נכון...' אליי, והתכוונת בכלל למאי הקטנה 'האמת שגם הבן שלי...'

האלה באמצע הלילה מלא פעמים... זה פשוט מתסכל!

להירדם זה תלוי , לפעמים עובר חלק ולפעמים ככה ככה...

ראית גם שהשינה שלו אחר כך יותר טובה ככה. גם הוא צריך לילה של שינה רצופה ולא להתעורר שוב ושוב.

את מציירת מצב מיוחד. קשה להבין מרחוק למה זה התגלגל כך. אבל יתכן שבמצב הנוכחי, כבר לא היתה לך ברירה..

מכל מקום, אם הילד מקבל הרבה חום ואהבה ואיכפתיות בכללי - יש להניח שהוא לא יגדל עם טראומה כי השארת אותו כך, אחרי שסיפרת סיפור וישבת ליד, ושמת עליו יד, וחיכית שיישן... קולט שיש סביבה חמה ותומכת..

אצלי עבד פעם גם מזגן חלון ישן ורועש. הילד פשוט סיפר סיפורים למזגן עד שנרדם.

אם זה עובד לך עם הפלאפון - אספק לך קישור למוצר שעושה את העבודה עם קצת ידע טכני.

חבל לייחס לו "מאבק כחות" וכו'. פשוט לא נעים לו כך. אח"כ הדיון מה ראוי לעשות.

והוא לא "נבהל" מהמקום השונה, אלא מרגיש שהוא כבר לא על הידיים. כמובן, שם יותר נעים ובטוח ומפנק....

וככלל, לא חייבים להגיע למצב שילדים בוכים כשמשכיבים אותם לישון.

לגבי התעוררות בלילה - זה כבר משהו אחר. ומול כל מיני "שיטות", יש גם את העייפות של ההורים, שגומרת לא פעם לכך שהילדים "מתאזרחים" אצלם. גם לא נורא, נשארת להם חויה חמה מהילדות..

שההורה לא- ולכן זה נדמה כמאבק

גידלתי כמה ילדים, כל שקצת מכיר את ה"מטריה".

זה נכון שתינוק יכול כביכול "להיאבק" על מה שרוצה, אבל ההתסכלות כאילו זו "מטרתו" הבלתי מודעת, אינה טובה. יש לו רצונות, וצריך לדעת אל מה להרגיל ואיך להתנהל מול מה שמרגיש איתו טוב.

וסיבת הבכי כשעובר חזרה, היא בעיקר כינוח להישאר במקום המועדף... אם כי נכון שגם "פתאומיות" יכולה לעודד את זה.

ולא אמרתי לא להשתדל להשכיב ילד במיטתו. בוודאי שכן. יש הבדל בין להשכיב בתחילת הלילה, לבין לקום באמצע הלילה..

אם זה נעשה בצורה "סבירה"

אין על האינסטינקטים שלנו. פשוט תקשיבי להם

בהחלט עשיתי את הטעות הזו, בראשונה, אך בע"ה- לא עוד

קודם כל,

תינוק שרוצה פינוק, זה מותר, וזה בסדר

הוא תינוק!! לא הבנתי מעולם את הטענה הזו שתינוק שמקבל הרבה ידיים- יהפך למפונק

איך אפשר להפוך תינוק למפונק? הרי זה צורך בסיסי שלו.

מילא בגיל גדול שבו ההורה מבחין שזה מוגזם- ניחא...

אם כבר.. אז להפך:

תינוק שלא מקבל ידיים, והוא זקוק להן,

הופך לנצרך בגיל גדול יותר

והחסכים הרגשיים מורגשים.

מעבר לזה, גם אם הבכי מקשה עלינו כרגע, וגם אם זה לא נח- אלו החיים, ב"ה..

לא צריך להסתכל על זה כמעמסה, וקושי. זה תגובה לגמרי טבעית, ולגיטימית

שלל עיצות- נתנו פה בשפע, רק היה חשוב לי לחדד את הנקודה הזו

מנסיוני ולפי ענ"ד

הצלחה רבה!

וחובתנו כהורים להקנות לו הרגלים נכונים.

מי ש"יבין" את התינוק במקום להקנות לו הרגלים נכונים ישאיר אותו בעצם תינוק לנצח.

כמובן שהגזמתי קצת, וצריך לפעול בקצב שלו, אך הכותב שלפני הגזים עוד יותר כש"הזדעזע" מהחובה של הורים להקנות הרגלים נכונים.

די לפחוד לחנך ולגדל דור של מפונקים ועקומים.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....