לב אדום. אדום ופועם. זה מה שנשלח ברשימת תפוצה ביום שלישי בשעות הצהריים המוקדמות. 11:32.
וי כפול, עדיין לא כחול. חלק מהאנשים מרגישים ברטט בכיס, שומעים את הציפצוף.
מוציאים את הפלאפון, פותחים את ההודעה היחידה שיש מיעלה.
לב אדום, גדול ופועם.
יואל פותח את הווטסאפ באמצע שיעור היסטוריה שלא נגמר. והוא רואה לב מיעלה. לב כי סתם. לב כי יום רביעי וכבר 11:33 וכי יעלה אוהבת להסתכל על העולם ולשלוח לבבות אדומים ליום של חול.
מחייך יואל, באמצע שיעור היסטוריה. מכניס את הפלאפון לכיס. יודע כי לא סתם יש לו פלאפון בכיס. יש לו פלאפון עם לב גדול, וזאת סיבה מעולה לחייך באמצע השיעור, אפילו שהיסטוריה לא נגמרת לעולם, יואל יושב בכיתה מחייך.
וכשנשמע הצילצול יואל יוצא החוצה מחייך עם לב אדום בכיס.
מי ידע ערכו של לב אדום באמצע יום רביעי משמים, כשאין שוב דבר באופק, ופתאום הודעה נכנסת, מיעלה, שבטוחה שיהיה טוב.
הולך יואל למגרש לשחק כדורסל, והוא יודע: יהיה טוב. יעלה שלחו לו לב אדום.
ובאותה שעה מקבלת גם ציפי, המורה להיסטוריה מאותו שיעור הודעה בודדה מיעלה, אחת התלמידות באולפנה שבה הרבה יותר קל לה ללמד. ובהודעה יש לב אדום.
המורה ציפי לא יכולה לפתוח את הפלאפון באמצע נאום ארוך על השואה, אבל כשהתלמידים מעתיקים מהלוח וציפי מסתגלת בפלאפון היא רואה שהיא קיבלה הודעה מ "ת יעלה". שציפי פותחת את ההודעה, מצפה לראות שאלה על המודרנה ופתאום לב אדום וגדול לכבוד זה שיום רביעי.
והלב של המורה ציפי שמח.
המון אנשים קיבלו ביום רביעי, בשעה 11:32 לב אדום, גדול ופועם.
הרבה אנשים ידעו ביום רביעי בשעת צהריים מוקדמת, שיהיה טוב, כי יש להם לב אדום וגדול ופועם שהם קיבלו מיעלה. יעלה שיודעת שיהיה טוב
