בס"ד

אצלינו מה שמחמירים ביותר זה לא הניקיון של החמץ דווקא-

כמובן שגם מנקים יסודי וכמיטב היכולת וההשתדלות של "בל ייראה ובל יימצא",

אך יותר חשוב ובזה אנו מחמירים דווקא: 

ניקיון הלב והנשמה = מהיצר הרע, מהכעס, מהמידות הלא טובות שבאדם - וחרטה והתנצלות באם פגענו במישהו חלילה בשוגג או במזיד- כי חג הגאולה זה בסימן התחדשות- אז כולי תפילה לה' שבעזרת ה' התברך-

התקיים בנו הפסוק: "לב חכם ברא בי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי"! אמן בע"ה!

אם להתקטנן על ניסוח אז 'לא' זה לשון הפסוק, כמו איסורי 'לא יראה' ו'לא ימצא' 'אל תשקצו' וכדו' (גם להם חז''ל קראו 'בל' אבל לשון הפסוק הוא 'לא' או 'אל'. אישית אני מעדיף את לשון הפסוק*).

*המילה 'בל' בלשון המקרא מתארת מצב של הימנעות פסיבית/תוצאתית, מה שלא ממש מקביל לציוויים הישירים 'לא' ו'אל'. לא ברור לי למה חז''ל החליפו את הלשון (אולי כדי לכלול את "השמר, פן ואל", אבל הכללה כזו היא רק לטובת ה'השמר' ואין איסור של 'השמר' שנקרא 'בל' ככה שההסבר הזה אפשרי אבל קצת קשה).

בבל תוסיף, לא תעבור על בל תוסיף ביחס לאיסור בל תוסיף עצמו..

אנחנו לא אוכלים חמץ

בין אם הוא בצורת אקונומיקה

בין אם זה צלחת חד פעמית\

בין אם זה אבק

כל דבר שאין עליו חותמת בדץ כנראה הוא חמץ

מה לא?

תסלחו לי ותסלח לי ה'

לא

אני לא אוהבת את החג הזה,

עינוי מתמשך..

זה מתחיל בנקיונות

ואחרי שאנחנו קורעים את עצמינו-'אל תאכלו את זה' 'ואת זה' 'וזה ספק אז עדיף שלא'

יייואוווו

סיוט!

אתם פשוט אשכנזים

לא מצליחים להשיג גולה דיאודורנט כשר לפסח

בס"ד

ריח החירות באוויר וכ'.

חוץ מקטניות שרויה וכ'-

נמנעים מאוכל תעשייתי עד כמה שאפשר,
מקלפים כל ירק או פרי לפני האכילה (כולל עגבניות וגמבות וכ')
עם סכין מיוחדת. (ז"א לא משתמשים בסכין הקליפות לחיתוך למשל)
אוכלים מצה עם שקיות כדי שלא תיגע בה שום לחלוחית , ולא יפלו פירורים לרצפה או לצלחת האוכל.

ועוד כל מיני.

ולמרות שבהתחלה היה קשה  להתרגל מסתבר שגם בלי תבלינים וכד'
אוכל יכול להיות מאד טעים- אם לומדים להשתמש נכון בחום.

כמו כן סלטים וכ',
לומדים לגוון בתוך מרחב מצומצם יחסית של נותני טעם.

(נניח כוסברה וכאלו גם לא משתמשים כי אי אפשר לקלף את זה)

בקיצור חג שתמיד עוזר לפתח את היצירתיות שבנו

ולא אין לנסות להבין את ההחמרות האלו,
כי כל העניין של החמרות בפסח הוא למעלה מטעם ודעת

ראיתי משפחות שונות מחמירות בדברים שונים כיד הדמיון הטוב.

כל עוד כולם נהנים,
אני בעד

(ואכן החמרה אישית שלי להיות עם יד על הדופק לוודא שהילדים כל כך נהנים בחג,
שהמנהגים המיוחדים לא פוגמים להם בשמחת החג בכלל)

בס"ד

טעם- זה תענוג של הבנה שכלית.

למשל כאשר מדברים על טעמי המצוות-
אף אחד לא מתיימר לחשוף את כל המשמעות הפנימית של המצווה,
כי בכל מצווה יש את מה שרק ה' יודע עליה, ויחד עם זאת אנו יכולים ליהנות מטעם הדבר,
כאשר משהו מתוך זה מובן לנו בשכל.

דעת זו הזדהות שכלית. כאשר אנו מתחברים לרעיון.

ז"א יש רעיונות רבים שאכן מובנים לנו, אבל אנחנו עדיין לא שם,
או לא רוצים להיות שם. 
למשל מובן לי לגמרי בשכל היתרונות של אורח חיים בריא,
הכולל תזונה אורגנית בלבד, וכד'.

האם זה אומר שתראו אותי שותלת ירקות בגינה, מגדלת אותם ואוכלת?

לאו דווקא...

כי מעבר להבנה השכלית, צריך גם הזדהות שכלית.
הזדהות - זה אני.

ולענייננו- למעלה מטעם ודעת-

כאשר יש עניין רוחני מאד נעלה,
שאנחנו לא מצליחים להתחבר אליו לא עם החכמה והבינה- טעם,
ולא עם ההזדהות השכלית- דעת

אז מה שקורה כאן הוא למעלה לגמרי ממה שהאדם יכול להבין או להרגיש.

לא מדובר כאן על עולם הרגש-

כי הרגש הוא למטה מהמוחין.

מאחורי כל רגש יש תובנה שמקיימת אותו-

לא תמיד אנחנו מודעים לתובנות הפנימיות שמנהלות אותנו,
ויוצרות את הרגשות שלנו- אבל רגש לא מופיע יש מאין, אלא בעקבות 
חיבור של חכמה ובינה.

לכן הלשון של למעלה מטעם ודעת בדרך כלל לא מתייחסת לעולם הרגש,
אלא כאמור למשהו נעלה הרבה יותר, שקשור לספירת הכתר.

(כמובן שיש גם דברים שליליים שהם ללא טעם ודעת, זאת אומרת 
 שאין לדבר שום סיבה שכלית שאנו מבינים, ועדיין חשים כך.
אך זה שאין במשהו שכל לא בהכרח מצביע על כך שהוא למעלה מהשכל)  
 

אחלה גישה לגבי החג וגם לגבי החיים. זה נקרא להסתכל על החצי כוס המלאה.

בשלום בית- ולכן לא נכנסים ללחץ מהנקיונות שגורם למריבות.

בבריאות הגוף- ולכן אנחנו לא משתמשים בחומרים מסוכנים.

בבריאות הנפש- ולכן אנחנו לא נכנסים ללחץ ולחרדות מיותרות.

בכבוד הבריות- לכן נשתדל ככל יכולתנו לאכול אצל אחרים גם בפסח. במיוחד אצל ההורים. וגם אם לא- ניזהר שזה יהיה בכבוד ובנחת.

ב"והגדך לבנך" ובחיבוב המצוות על הילדים- לכן אנחנו משתדלים שזה יהיה חג שמח. עם אוירה טובה. שיהיה והגדת לבנך בשמחה ובצחוקים. להמציא דברים שהילדים יהנו.

אה, ואנחנו לא אוכלים לפתית. (וקטניות כמו שאר אחינו בני אירופה..) 

שיחות הר"ן רלה

אִישׁ אֶחָד מֵאֲנָשֵׁינוּ שָׁאַל לוֹ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה
שְׁאֵלָה אַחַת בְּעִנְיַן אֵיזֶה חֻמְרָה בְּפֶסַח אֵיךְ לְהִתְנַהֵג
וְאָז הִתְלוֹצֵץ מִמֶּנּוּ מְאד
וְהִרְבָּה לְדַבֵּר מֵעִנְיַן זֶה שֶׁאֵין צְרִיכִין לְחַפֵּשׂ אַחַר חֻמְרוֹת יְתֵרוֹת וְשִׁגָּעוֹן וּבִלְבּוּלִים
וְאָמַר שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ גַּם כֵּן כְּבָר הָיָה שָׁקוּעַ בְּעִנְיָן זֶה מְאד
שֶׁהָיוּ עוֹלִים עַל דַּעְתּוֹ חֻמְרוֹת יְתֵרוֹת מְאד מְאד
וּפַעַם אֶחָד הָיָה חוֹשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת בְּעִנְיַן הַמַּיִם עַל פֶּסַח
שֶׁחָשַׁשׁ שֶׁמָּא יֵשׁ אֵיזֶה מַשֶּׁהוּ בַּמַּיִם שֶׁשּׁוֹאֲבִין
וְאִם יָכִין לוֹ מַיִם עַל כָּל יְמֵי. הַפֶּסַח כְּמוֹ שֶׁנּוֹהֲגִין קְצָת
גַּם זֶה לא הוּטַב בְּעֵינָיו
כִּי קָשֶׁה לִשְׁמר הֵיטֵב הַמַּיִם מֵעֶרֶב פֶּסַח עַל כָּל יְמֵי הַפֶּסַח
וְלא הוּטַב בְּעֵינָיו שׁוּם מַיִם
רַק מֵי מַעְיָן הַנּוֹבְעִים וְיוֹצְאִים וְהוֹלְכִים וּבָאִים מַיִם חֲדָשִׁים בְּכָל עֵת
אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁהוּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, הָיָה יוֹשֵׁב, לא הָיָה שׁוּם מַעְיָן כָּזֶה
וְהָיָה בְּדַעְתּוֹ לִנְסֹעַ עַל פֶּסַח לְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁם מֵי מַעְיָן כָּזֶה
כָּל כָּךְ נִכְנַס בְּחֻמְרוֹת וּמָרָה שְׁחוֹרוֹת וְדִקְדּוּקִים יְתֵרִים
אֲבָל עַכְשָׁו הוּא מִתְלוֹצֵץ מִזֶּה
כִּי אֵין צְרִיכִין לְחַפֵּשׂ אַחַר חֻמְרוֹת יְתֵרוֹת, אֲפִילּוּ בְּפֶסַח
וְהֶאֱרִיךְ בְּשִׂיחָה זוֹ הַרְבֵּה אָז
כִּי עִקַּר הָעֲבוֹדָה בֶּאֱמֶת הוּא תְּמִימוּת וּפְשִׁיטוּת
לְהַרְבּוֹת בְּתוֹרָה וּתְפִילָּה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים
בְּלִי לְחַפֵּשׂ לְחַדֵּשׁ דַּוְקָא חֻמְרוֹת יְתֵרוֹת
רַק לֵילֵךְ בְּדֶרֶךְ אֲבוֹתֵינוּ הַקַּדְמוֹנִים
וְלא נִתְּנָה הַתּוֹרָה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת

עוד תורה באותו עניין

(תניינא סוף מד)

וְעַל אֵלּוּ הַמְדַקְדְּקִים וּמַחְמִירִים בְּחֻמְרוֹת יְתֵרוֹת עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (וַיִּקְרָא י"ח) : "וְחַי בָּהֶם", וְלא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם, (יוֹמָא פה: ) כִּי אֵין לָהֶם שׁוּם חִיּוּת כְּלָל וְתָמִיד הֵם בְּמָרָה שְׁחֹרָה מֵחֲמַת שֶׁנִּדְמֶה לָהֶם שֶׁאֵינָם יוֹצְאִים יְדֵי חוֹבָתָם בְּהַמִּצְווֹת שֶׁעוֹשִׂין וְאֵין לָהֶם שׁוּם חִיּוּת מִשּׁוּם מִצְוָה מֵחֲמַת הַדִּקְדּוּקִים וְהַמָּרָה שְׁחֹרוֹת שֶׁלָּהֶם [וְהוּא בְּעַצְמוֹ אֵינוֹ מַחְמִיר שׁוּם חֻמְרָא כְּלָל] וּבֶאֱמֶת, אַחַר כָּל הַחָכְמוֹת, אֲפִלּוּ מִי שֶׁיּוֹדֵעַ חָכְמוֹת בֶּאֱמֶת אַחַר כָּל הַחָכְמוֹת צָרִיך לְהַשְׁלִיך כָּל הַחָכְמוֹת וְלַעֲבד אֶת ה בִּתְמִימוּת בִּפְשִׁיטוּת גָּמוּר בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת וְזֶה הִיא הַחָכְמָה הַגְּדוֹלָה שֶׁבְּכָל הַחָכְמוֹת, לִבְלִי לִהְיוֹת חָכָם כְּלָל כִּי בֶּאֱמֶת אֵין חָכָם בָּעוֹלָם כְּלָל וְאֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה נֶגְדּוֹ יִתְבָּרַך (משלי כ"א סַנְהֶדְרִין קו: זהַר תֵצֵא דַף רפא: )

רוב האנשים פה בסדר, אבל לא כל ניק פה הוא טלית שכולה תכלת ותיזהרו מפירוט של דברי שיוכלו לנצל נגדכם.

ובנוסף, תזכרו שהפורום ציבורי וכל דבר שהכתב פה יכול להימצא על ידי גוגל כך שכל אדם יכול לפתוח ולקרוא.

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

🤡

אתה צריך שאלת רב האם יהיה מותר לך לאכול קטניות בפסח, שהרי ההבדל הגדול בין עדות המזרח ואשכנזים במספר לילות הסליחות בחודש אלול, זה לכפר על קטניות בפסח אצל עדות המזרח

זה לא תלוי מה איכות האוכל שם או שאצל ספרדים לעומת אשכנזים יש אוכל טוב בטוח?

ת

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

בפועל היתה רק אחת

לא היו גונבים ממנה את הגילוי

מעגל דמים ללא קץ או עוצמת נצח: התודעה היהודית שתכריע את האויב

החרות הפצועה של מדינת ישראל, המנסה לבנות את ביתה הלאומי ללא זיקה עמוקה לשורשיה ולקודש, גובה מאיתנו מחיר דמים יומיומי וכואב. אנו מוצאים את עצמנו במרדף אינסופי של "כיבוי שריפות" מול פני רוע משתנים: פעם אלו בלוני תבערה ועפיפונים המכלים את שדותינו, פעם נחילים של כטב"מים ורחפני נפץ המאיימים על ערינו, ופעם מטחי רקטות, מנהרות ופיגועי טרור מגוונים. אנו ניצבים מול מציאות שבה אין לנו רגע של שקט; מציאות שבה אנו לא מפסיקים לכבות דליקות פיזיות וביטחוניות, מבלי לראות את האופק או את הקץ.

בכל פעם שאנו גוברים על איום אחד, מיד צומח איום אחר במקומו. הניסיונות לפתור את הבעיה בכלים טקטיים, טכנולוגיים או צבאיים בלבד דומים לטיפול בסימפטום ולא במחלה עצמה. אנו משיגים שקט זמני, אך נכשלים פעם אחר פעם מלגמור את הסיפור עד הסוף ולעקור את האיום מן השורש — משום שהשורש האמיתי הוא רוחני במהותו.

אירועים אלו אינם יד המקרה. הטרור הבלתי פוסק, על כל סוגיו וטכנולוגיותיו, הוא תזכורת רוחנית וקיומית רבת עוצמה. האויבים מציקים לנו, אך מלמעלה מכוונים אותנו בניסי ניסים — באמצעות מסרים שמימיים שאין לנו ברירה אלא להקשיב להם — להבין שאיננו יכולים להסתמך על כוחנו ועוצם ידינו בלבד. המציאות דוחקת בנו לחזור "מלא על מלא" לשורשינו העוצמתיים, המוצקים והקדושים.

הטרור והלחימה האינסופית ייפסקו רק מכוח נחישותנו המוחצת, שתנבע מתוך זהות יהודית מבוררת. ברגע שנתחבר לשורש הנשמה המשותפת של עם ישראל, יתקיים בנו: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יא). נחישותנו הרוחנית והמעשית תנפץ את אשליות האויב, כהבטחת התורה: "ונתתי שלום בארץ... ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו). אז, מתוך עוצמה פנימית בלתי ניתנת לערעור, יסתיים מעגל כיבוי השריפות ויראו כולם את ניצחוננו המוחלט: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח).ל