נדב בכה קצת הרבה במשך היום שהוא רוצה את אמא.
אבל רק כשחיבקתי אותו, שהוא ישב לידי, מולי, עליי,
האכלתי אותו, ליטפתי אותו
או סידרתי את הכיפה-
הוא נרגע.
מה, הפנים שלי או היד שלי, קוסמים?

גם את טוביה ככה הרגעתי בערך.

ואז הוא בכה, והרגעתי
ובכה, והרגעתי
והאכלתי אותו בצהרון
והוא יישב עלי

ואז בחצר
היו ילדים שנתנו לי כיף
וביקשתי ממנו
"אבל אני לא חזק"
וצבט לי.
אתה חזק, נדב, חזק
ואז הוא זרח מאושר, כי סהכ חייכתי ואמרתי לו- אתה חזק.
אני מתרגשת מכאלה דברים,
אני כואבת כאלה דברים.
זהו