להגיד:
אני חולה ותמיד אהיה כזו,
אלו לא מילים גבוהות.
זו גם לא גבורה.
נו בסדר, מה אתם רוצים?
שאהיה גיבור על
משוויץ בגלימתו
מנופף באגרופו
מציל את העולם?
אינני יכולה להיות גיבור על.
לא, אני אישה.
אולי רק אלמנה שחורה
או איזו
פקידה.
להגיד:
אני חולה ותמיד אהיה כזו,
זה להודות שהתייאשתי.
להודות, ולא לפחד מזה.
כי מה כבר הייאוש
אם לא...
אם לא עוד חבר בצוות.
יחד עם אימה וחרדה וכאב
הוא זוחל בכל פינותיי
האפלות, המוארות, החשכות אורות ליל היום
הגווע
הצומח
המתנתק אל השמיים.
עף.
להגיד:
אני חולה ותמיד אהיה כזו,
זה לבחור במציאות.
אבל אני לא חיה במציאות, לא.
אני חיה בעולם אחר,
קשה יותר.
עולם בו נלחמים על כל טיפת דבר.
להגיד:
אני בריאה.
זה לא עניין של מה בכך.
זה להודות במציאות אוטופית,
נעלה על כל דמיון.
אני שונאת להגיד:
אני חולה ותמיד אהיה כזו.