בס"ד

[ורציתי לכתוב את זה בדיוק בגלל מה שכתבת

להודות בחולשה זה אומץ לא סממן ליאוש]

לתינוקות עד גיל מסוים אין פחד גבהים. הם שועטים אל כל גרם מדרגות אפשרי ומתגלגלים בחדווה את כל הדרך לקומה מתחת. ואז בשלב כלשהו כן, וזה נורא מוזר לראות את התינוק שלפני חודש לא ידע מורא, עומד בפחד ובחוסר אונים מול גרם מדרגות קטן. אבל בהרבה מובנים עדיף כך.

אנחנו תמיד אומרים לעצמנו שאנחנו רוצים לחזור להיות התינוק הזה, שהפחד לא נגס בו, מציירים לעצמנו עולם טבעי וחסר דאגות שהוא השאיפה. אנחנו אומרים לעצמנו שהמבוגרים שמודעים למגבלותיהם הם חסרי כנפיים, ויש בזה אמת, יש בזה אמת.

צריך לדעת לתת לשינוי לצמוח ולא לפחד מהפחד. גם אם אתה חולה, צריך להזהר שהמחלה תשאר שם תואר ולא שם העצם שלך, גם אם היא חלק ממך, היא לא חייבת להיות את. 

מצד שני, תמיד בזתי לגישה הרואה את היצר שלנו כמשהו נפרד מה'אני האמיתי' שלנו, לגישה ששואפת לחזור להיות תינוק שחי בהרמוניה עם הטבע, כי הוא לא רואה דבר מלבד עצמו. גיל ההתבגרות שלי החל מבחינתי ביום בו כתבתי סיפור על ילד שמגלה שהוא אינו יכול לעוף (כיתה ח', תודה ששאלתם) ושלקפוץ מצוקים לא עובד. לנסות להשכיח מעצמנו את השיעור הזה, לשכוח שלפעמים אנחנו לא, זאת בסך הכל עצימת עיניים חזקה במיוחד.

והכלל הזה תופס ורלוונטי בהרבה תרחישים בחיים

לבעלי כלבים שהולכים עם כלבם במקומות ציבוריים.

אם הכלב מותר, ללא מחסום לפיו, אסור ללכת איתו

ואם הכלב אסור, עם מחסום, מותר להסתובב איתו בפרהסיה.

אבל המשפט הזה תופס בהרבה מצבים החיים.

-בנהיגה, דווקא שיש פס לבן ואסור לעקוף רכב איטי - הנתיב ממול פנוי ואפשר היה לעקוף בבטחה...

וכשיש קו מקווקו ומותר לעקוף - התנועה ממול עמוסה ולא מאפשרת לצאת לעקיפה..

או מתאר את הפרווילגיות שבעלי עמדה ושררה מרשים לעצמם בניגוד לציבור. מה שמותר לנבחרים אסור לבוחרים... (למשל, שכר חברי הכנסת צמוד למדד וצמוד לעוד כל מיני דברים, כך הם חוקקו לעצמם והשכר עולה ועולה - אבל ציבור השכירים הרגיל לא זוכה לכאלו צ'ופרים...)

ועוד כהנה וכהנה דוגמאות מחיי היום יום.

אז הוא היה עובר

הוא קיבל כמעט 2.5 אחוז מהקולות

גם ככה הוא לא היה עובר.

ואני דווקא תומך שכל מפלגה תתמקד בעצמה ולא בחסרונות של המפלגות האחרות.

הוא קיבל רק 1.6 אחוזים.