בס"ד

[ורציתי לכתוב את זה בדיוק בגלל מה שכתבת

להודות בחולשה זה אומץ לא סממן ליאוש]

לתינוקות עד גיל מסוים אין פחד גבהים. הם שועטים אל כל גרם מדרגות אפשרי ומתגלגלים בחדווה את כל הדרך לקומה מתחת. ואז בשלב כלשהו כן, וזה נורא מוזר לראות את התינוק שלפני חודש לא ידע מורא, עומד בפחד ובחוסר אונים מול גרם מדרגות קטן. אבל בהרבה מובנים עדיף כך.

אנחנו תמיד אומרים לעצמנו שאנחנו רוצים לחזור להיות התינוק הזה, שהפחד לא נגס בו, מציירים לעצמנו עולם טבעי וחסר דאגות שהוא השאיפה. אנחנו אומרים לעצמנו שהמבוגרים שמודעים למגבלותיהם הם חסרי כנפיים, ויש בזה אמת, יש בזה אמת.

צריך לדעת לתת לשינוי לצמוח ולא לפחד מהפחד. גם אם אתה חולה, צריך להזהר שהמחלה תשאר שם תואר ולא שם העצם שלך, גם אם היא חלק ממך, היא לא חייבת להיות את. 

מצד שני, תמיד בזתי לגישה הרואה את היצר שלנו כמשהו נפרד מה'אני האמיתי' שלנו, לגישה ששואפת לחזור להיות תינוק שחי בהרמוניה עם הטבע, כי הוא לא רואה דבר מלבד עצמו. גיל ההתבגרות שלי החל מבחינתי ביום בו כתבתי סיפור על ילד שמגלה שהוא אינו יכול לעוף (כיתה ח', תודה ששאלתם) ושלקפוץ מצוקים לא עובד. לנסות להשכיח מעצמנו את השיעור הזה, לשכוח שלפעמים אנחנו לא, זאת בסך הכל עצימת עיניים חזקה במיוחד.

https://www.facebook.com/photo?fbid=10239873363265984&set=gm.1951613102181781&idorvanity=140293843313725&locale=he_IL

פורום שריטות ליליות.

אני לא צריך צרות של אנשים אחרים על הראש שלי.