טוב אז אני מרגיש שאני ממש חייב להתבטאות בנושא.
הרבה פעמים צוחקים בחבר'ה (בישיבה באולפנה בסניף בפורומים וכו') על הבל"חים. על כמה זה טיפשי או ילדותי וחסר אחריות ועוד ועוד.
האמת שזה תמיד כאב לי, כי אני בעצמי מרגיש 'בלח' מגיל 15 ואולי קצת לפני.
ננסה לנתח- הקב"ה ברא את האדם חסר, וההשלמה שלו זו מציאת האישה שלו וחיי אהבה משותפים, בניית בית ילדים וכו'. זה היעוד הטבעי של האדם "לא תוהו בראה, לשבת יצרה". באופן טבעי בגיל מסוים נוצרת ההשתוקקות לקראת הדבר הגדול הזה. וזה מגיע בחלקים, אצל גברים זה הרבה פעמים יותר בקטע הגופני ואצל נשים יותר בקטע הריגשי נפשי, אבל הצורך הזה באהבה נוגע לכולם. וזה הדבר הכי טבעי והכי יפה בעולם.
וברור שאצל כל אדם זה מתעורר בזמן שונה ובאופן שונה ואסור לזלזל אחד בשני.
אבל מה נעשה שאיך שהעולם בנוי היום אין סינכרון בין הגיל שבו ההשתוקקות מתעוררת לבין הגיל שבו אפשר באופן מציאותי להתחתן. הפער הזה (לאנשים רגישים ומודעים לעצמם) הוא בלתי נסבל. השנים האלה הופכות להיות נטל אמיתי של בדידות ותחושת חוסר סיפוק.
למעשה אני מאמין שאנשים שגדלים בחברה מעורבת ירגישו (מרגישים) את החוסר הנפשי והגופני של האהבה בגיל הנעורים, וישאפו למלא אותו (לעיתים נגד ההלכה).
אבל בחברה הדוסית שלנו שגדלים בנפרד, בגלל שהאפיק של אהבה בין איש לאישה נראה כ"כ רחוק ולא שייך, הרבה פעמים נוצר ניכור כלפי זה, ואז בהשפעת סטיגמות ותפיסות עולם מזעזעות של המערב (חתונה= חסד של אמת, 'עוד אח אחד ירד אל הקבר', "לא אל תעשה את זה!!" וכו' וכו'), אנשים מתחילים להתרגל להתייחס לנישואין ואהבה כנטל וממילא נוצר ניכור כלפי אנשים שנותרו טבעיים וריגשיים ומרגישים את החוסר באהבה. והם שוכחים עד כמה זה דבר כיף (!!) מספק ונכון.
זה לא מצב בריא.
דווקא 'בל"חים' הם הרבה פעמים אנשים שמודעים יותר לעצמם ולחסרונות שלהם ומרגישים את הצורך ולא מקבלים את התפיסות השגויות בנוגע לאהבה. הם לא מתכחשים לכוח העצום שמפעם בהם. ולכן אני מעריך מאוד את הנערים ונערות שמרגישים את הרגשות האלה, ואני ממש לא מזלזל בזה וברצינות של הכוונות שלהם.
אבל לפעמים בגלל החברה מסביב אי אפשר להביע דברים כאלה ברצינות ואז האפיק היחיד הוא 'צחוקים', ואז אנשים עושים כל מיני מעשים בלחים קצת טיפשיים שבאים להביע בקצת את עוצמת הרגשות שלהם. אני אומר את זה כי אני בעצמי הייתי קצת ככה (לא מאוד).
ואז כבר נעשה עוד יותר מובן למה לצחוק על בלחים ולחשוב שהם סתם ילדים טמבלים שלא מבינים את המשמעות של החתונה והזוגיות.
השאלה היא רק איך לתעל את הרגשות והעוצמות האלה בצורה חיובית ולא סתם ב'צחוקים'.
לדעתי - זו תודעה נפלאה שיכולה ללוות את האדם בגיל הנעורים ולהניע אותו קדימה. אדם לוקח יותר ברצינות את המעשים שלו, יותר משקיע בלימודים בלימוד תורה בבניין המידות בהכנה לקראת התפרנסות, כי הוא רואה לנגד עיניו את האהבה הנפלאה שמחכה לו והוא רק רוצה להיות מוכן כמה שיותר מהר, ולכן הוא מנצל את חייו.
אני נגיד הייתי מוותר על אפשרויות לעבוד בשמינית במקום ללמוד תורה, כי ידעתי שאני באמת רוצה ללמוד תורה עכשיו כי אני רוצה להתחתן ואני רוצה להתקדם כמה שיותר ואני לוקח את הזמן שלי ברצינות. וגם מבחינת בניין המידות מאוד השתדלתי לעבוד על ההקשבה והענווה שלי כמה שיותר בגיל הזה כי ראיתי את אישתי לנגד עיני, (ותאמינו לי, בדיעבד אני אומר - זה היה שווה כל רגע..).
אמנם צריך לזכור, שבאמת בגיל צעיר לא מוכנים לאהבה שלמה, (והרבה פעמים צריכים עזרה של מבוגרים וחברים להחליט, אבל זה לא אומר שאי אפשר לשאוף לשם ולפעול להשגת המטרה הזאת. ואז הגיוני שבגילאים מוקדמים מהממוצע תהיו מוכנים ותעשו את הצעד המופלא הזה בבגרות ובשלות. (כאמור- אני בשיעור ב' ומאורס, ואני קטן בכיתה.. אני רואה בזה דבר נפלא כי אני באמת חושב שאני מוכן מכל הבחינות ואני חושב שגם הרבה אנשים אחרים מוכנים אבל פשוט לא רואים את זה כאופציה).
אז 'בלחים' - תהיו גאים בעצמכם, אתם טבעיים ומודעים יותר. עכשיו תנצלו את השנים האלה ותכינו את עצמכם כמה שיותר טוב לקראת הבית הנפלא שתקימו!!
הבהרה - אני חלילה לא מזלזל במי שפשוט לא מרגיש את הרצון הזה בגיל מוקדם אלא רק מאוחר יותר, יכול להיות שהוא פשוט הורמנלית מתפתח אחרת. אבל אני כן סובר שלעיתים זה נגרם מתפיסות עולם מערביות על נישואין ואהבה, אז זה לא חיובי בעיני.
מקווה שעזרתי למישהו כאן. חיים יפים!
