ווידוי קטן?
אני גם פוחדת להיות בחושך לבד. בין ברחוב ובין בבית.
אני גם פוחדת כשההורים שלי לא חוזרים הביתה עד מאוחר.
לא פעם ולא פעמיים התעוררתי מבוהלת ולפעמים גם בוכה מחלום שמישהו שאני אוהבת נרצח בו.
יש לי הזיות על מחבלים.
הרבה פעמים כשאני עוצמת עיניים ללכת לישון, עולות לי תמונות של מחבלים בראש.
יוצא לי הרבה לחשוב מה יקרה אם... ולהדחיק מחשבות כאלה זה מסוג הדברים הקשים.
הייתה לי תקופה שלא הייתי יוצאת מהבית לבד, מהשקיעה. לא הייתי מסוגלת פשוט.
הרבה פעמים כשאני הולכת ברחוב בחושך, אני קופצת מכל צל. רועדת, כפשוטו.
כשההורים שלי לא עונים לי הרבה זמן, בעיקר אם אני יודעת שהם בנסיעה, רצים לי סרטים בראש.
תגידו ששקט וחושך מפחידים אותי? נכון.
ממתי? מהרצח של פוגל הי"ד.
הרבה זמן התביישתי בזה. יש אנשים שאני עוד לא מסוגלת להתוודות בפניהם.
אבל יודעים מה? דיברתי על זה עם כמה חברות- וגיליתי שגם להן יש חלק מהפחדים האלה!!!
איך זה משפיע עליי?
האמונה שלי רק הולכת וגדלה, ההבנה שלגור פה זו מסירות נפש, ושאני עושה משהו למען עמ"י (גם אם זו הייתה בחירה של ההורים שלי) מאד חזקה. מאד משמעותית בשבילי.
אני רוצה להמשיך לחיות פה, להמשיך לגור פה, שלא תבינו אותי לא נכון.
אבל כן, קשה ומפחיד לי.
זו התמודדות שלא נגמרת. מבחינתי לפחות.
אני לא משחקת משחקי גבורה והולכת בחווארה לבד, אני לא משחקת משחקי גבורה ועומדת לפני הבטונדות, אני לא משחקת משחקי גבורה ונוסעת בחלון פתוח, ולא, אני לא משחקת משחקי גבורה ואומרת שאני לא פוחדת.
אנשים שאומרים לי שהם מעריכים את זה שאנחנו גרים פה- זה מחמם את הלב.
אנשים שרוצים שנעוף מפה, ויפה שעה אחת קודם- זה כואב לי. זה מכאיב לי. אני מתפללת שתבינו.
אני עוד בשוק..
)
עוברים דרך כפר קוראים אותו חווארה....
