בס"ד
בורוכוב היה תאורטיקן, שהשפיע רבות על תנועת העבודה הציונית. תורתו, הקרויה בורוכוביזם, התבססה על שילוב של ציונות עם סוציאליזם מרכסיסטי. אחד הרעיונות הבסיסיים של בורוכוב היה רעיון הפירמידה ההפוכה: התבססות יהודים בגולה במקצועות בלתי יצרניים, לצד התרכזותם בקהילות, בעוד שחלק היהודים במקצועות יצרניים היה הקטן ביותר, יחסית לשאר האוכלוסייה. חלק קטן זה היה פועל יוצא מהתחרות הלאומית מול היהודים.[38] כתוצאה מכך, נוצר ניכור מצד הסביבה כלפי היהודים, הטומן בחובו אסון. ניכור זה מחייב הגירה המונית של היהודים לארץ ישראל, שתתרחש מאליה באופן סוחף וספונטני כ"תהליך סטיכי", בשל התאמתה הכלכלית וההתפתחותית של ישראל לציבור המהגרים.
על פי גישת בורוכוב, שהתבססה על הפילוסופים ריכארד אוונאריוס (1845–1896), ארנסט מאך (1838–1916), ואלכסנדר בוגדנוב (1873–1928, מתנגדו של לנין מ-1908), השכל היהודי חותר למוניזם מוחלט, מלשון "מונו" – יחיד.[39] נטייה זו מתבטאת במונותאיזם הדתי של משה, במחשבה הפילוסופית של הרמב"ם ושל שלמה אבן גבירול, ובעת החדשה ניסה ברוך שפינוזה לגבש פילוסופיה מוניסטית מחמירה.
לפי בורוכוב, היהודים אינם מסתכלים על המציאות בעיניים אובייקטיביות, אלא קובעים אידאל אחד כמטרה, ומכופפים את המציאות כדי להגשים אידאל זה. ההגות היהודית מצטיינת באחדות המבנה, בעקביות מפליאה ובהיעדר יכולת לפשרה.[40]
לפי בורוכוב, בניגוד לפילוסופיה היוונית,[41] הרוח היהודית איננה מתייחסת אל העולם כפי שהוא ואיננה מקבלת הוכחה במישרין, אלא מתייחסת אל העולם כפי שהוא צריך להיות: מוניזם סובייקטיבי – ad absurdum (אבסורד). הגניוס היהודי חותר לכפות את חזונו על המציאות ההיסטורית בכוח רצונו. לכך יש שתי השלכות על האופי היהודי: השלכה ראשונה היא הנטייה "התלמודית" לפילפול לוגי, שמטרתו ליישב את המציאות העובדתית עם ציפיות החזון, והשלכה שנייה היא הרצון להוכיח את אמיתות החזון על ידי הגשמתו בפועל, בכוח רצון אידאליסטי ובנכונות להקרבה עצמית של יחידים למען עמם.[42]
- לקראת נישואין וזוגיות